"תיהני מהתקופה היפה ומהארץ שבה פעל אלוהים, הרשמים המדהימים ילוו אותך לכל החיים!", כתבה לי סבתי במכתב שמסרה לידי זמן קצר לפני הנסיעה לישראל. עד מהרה התברר לי עד כמה סבתא צדקה…
באותו זמן ידעתי מעט מאוד על השותפה שלי לחילופים. אמנם הכרתי את התכנית ל-13 הימים בישראל, אבל רק החלפתי תלמידה אחרת שלא יכלה להשתתף בנסיעה מסיבות בריאותיות, לכן הייתי היחידה שלא ציפתה בקוצר רוח לפגוש שוב את השותפה לחילופים. במקום זה, הייתי סקרנית ודרוכה: האם היא תהיה נחמדה? האם היא תתאכזב כשהיא תגלה שהיא צריכה לקבל מישהי אחרת?
כשהגעתי לישראל, הסביבה הסיחה את דעתי, וכבר לא חשבתי על זה. הכול היה כל כך שונה מאשר בבית. הבתים הזכירו לי את איטליה, והנוף היה שונה מזה שבגרמניה וגם מהנוף באיטליה, ובכלל שונה מבכל הארצות שהייתי בהן עד אז.
ואז הגיע המפגש הראשון עם השותפה שלי לחילופים, וכל החששות שלי נמוגו. היא מיד בירכה אותי לשלום, וחיבקה אותי חיבוק חם. זכיתי להכנסת אורחים ישראלית חמה והמשכתי ליהנות מיחס חם גם בימים הבאים. לא רק אני, גם שאר התלמידים מגרמניה היו המומים מהכנסת האורחים היפה.
בשבועיים הבאים טיילנו הרבה לאתרי תיירות טיפוסיים, אך למרבה הצער בלי השותפים שלנו לחילופים כי חלקם למדו באותו זמן לבחינות הבגרות שלהם.
ביקרתי במקומות שקראתי עליהם הרבה בתנ"ך, והתפעלתי מהנוף סביבי כששטנו בסירה בכינרת. בגנים הבהאים בחיפה המדריכים לא התייצבו בגלל החום, אבל למזלנו הצטרף אלינו צעיר מגרמניה שהגיע למקום לשהות של שנה. למדנו ממנו הרבה על הדת הזאת – ואפילו בגרמנית. במיצג אורות במגדל דוד בנושא תולדות ירושלים החל הביקור שלנו בעיר. ביקרנו בכותל המערבי, במנהרות הכותל, במוזיאון ישראל וב"יד ושם". התצפית על המטרופולין של תל אביב ממגדל גבוה הותיר בנו רושם לא פחות מהרחצה הבלתי נמנעת בים המלח. הרכיבה על גמלים לא הייתה הכי נוחה אבל הופתעתי מיופיו של המדבר.
הוקסמתי במיוחד מהחגים הישראליים. בתכנית הטיול שלנו היו שני ימים כאלה: "יום הזיכרון" ו"יום העצמאות". לפי מיטב ההיכרות שלי עם ימי הזיכרון בגרמניה, לא היו לי ציפיות גבוהות. יום האבל הלאומי בגרמניה מעולם לא נגע לי, ואת יום איחודה של גרמניה אהבתי כי יש יום חופש מבית הספר, אבל לנאומים של הפוליטיקאים ולטקס בברלין לא טרחתי להתייחס.
בישראל הדברים שונים בתכלית: מאחר שאצל היהודים היום מתחיל כבר בערב קודם בשעה 7, אז ב-7 בערב הייתה צפירה לאות פתיחת יום הזיכרון. אימא של השותפה שלי לחילופים התנצלה וקטעה את השיחה. מאחר שקיבלתי הסברים מראש, ידעתי שזאת דקת דומייה בכל רחבי הארץ(!). המשפחה המארחת שלי גם הדליקה נר לזכר הנופלים במלחמות מאז קום המדינה ולזכר קרבנות פיגועי הטרור. למחרת ליוויתי את שותפתי לחילופים לבית הספר, שם הסבירו לנו קודם את הרקע ליום זיכרון זה, ואז השתתפנו בטקס הבית ספרי. לא הבנתי מילה, ובכל זאת הטקס גרם לי להרהר ונגע ללבי. הייתי המומה ממש כשהתבקשנו לקום כשהקריאו את שמותיהם של התלמידים והתלמידות לשעבר שנפלו במלחמה או שנהרגו בפיגועי טרור. בבית הספר הזה בלבד יש כ-50 תלמידים לשעבר שנהרגו במלחמה או בפיגוע! לאחר מכן נסענו לאתרי זיכרון בסביבה הקרובה, ושני מורים ישראלים הסבירו לנו את משמעות הזיכרון בתודעה הלאומית של החברה הישראלית שרואה את עצמה מוקפת אויבים.
המידע הזה זעזע אותי ביותר. שוחחתי על כך עם המשפחה המארחת, ונודע לי שגם בנהריה כבר אירעו פיגועי טרור, ושאחד החיילים הפצועים שנחטף ב-12 ביולי 2006 ובעקבות זאת פרצה מלחמת לבנון השנייה, היה תלמיד בכיתה של אב המשפחה המארחת שלי. למרות זאת, בישראל מעולם לא חשתי שאני נמצאת במקום לא בטוח, למעט פעם אחת. התרגלתי מהר למראה החיילות והחיילים עם רובים אוטומטיים וגם לבדיקה בכניסה לקניון.
24 שעות לאחר שהצפירה פתחה את יום הזיכרון, מצב הרוח השתנה ב-180 מעלות. יום הזיכרון מתחלף ישירות ביום העצמאות. בנהריה באותו ערב מצב הרוח היה חגיגי. התושבים נהרו למרכז העיר, והכל מסביב היה מקושט באורות בצבעים הלאומיים כחול-לבן. בסביבות השעה 9 היו זיקוקי דינור מגג העירייה, ובנמל הישן רקדו ריקודי עם. השתתפתי בהם בעידוד השותפה שלי לחילופים אפילו שלא ידעתי ולו צעד אחד. בבית לא הייתי נגררת לזה, אבל בערב הזה לא היה אכפת לי שאני לא יודעת לרקוד, וגם לא מה אחרים חושבים עליי. על הדברים שה-DJ אמר והשותפה שלי לחילופים תרגמה רק צחקתי. הוא אמר שזה מצחיק אותו מאוד שכמה צעירים שלא יודעים לרקוד בכלל משתתפים בריקודים.
שיאים נוספים היו שתי קבלות השבת שחוויתי במשפחה המארחת שלי. אמנם השותפה שלי לחילופים תיארה את משפחתה כלא-דתית, אבל בכל זאת המשפחה התכנסה בערב שבת לקבלת השבת. לאחר הברכה על היין ועל פרי האדמה, המוקד עבר לארוחה המשותפת ולשיחה. האווירה הייתה נינוחה מאוד והרגשתי טוב, גם אם לא יכולתי לעקוב אחר השיחה. הייתי מופתעת מההתייחסות החיובית שלהם כלפיי מצד הסבים והסבתות של שותפתי לחילופים. אחת הסבתות סיפרה לי בהתלהבות שהיא ביקרה פעם בגרמניה. החששות שלי שבגלל העבר הנאצי שלנו אתקל בדחייה או בהאשמות, לא התאמתו, אולי משום שאיש במשפחה של השותפה שלי לחילופים לא היה קרבן של השואה. כעיקרון, אני יכולה לומר שנתקלתי בנושא הזה הרבה בישראל – בייחוד ב"יד ושם" – וחשתי תדהמה עמוקה, אבל איש מהישראלים שפגשתי לא התייחס בדחייה אלינו הגרמנים.
בשבתות וביום העצמאות היה לנו חופש ובילינו אצל המשפחות המארחות שלנו. המשפחה המארחת שלי הראתה לי את ראש הנקרה – שממוקם ממש על הגבול עם לבנון. שם ראיתי בפעם הראשונה בחיי שפני סלע, והאכלנו אותם בכרוב אדום. מאחר שכבר נאמר לי שחייבים לראות את חיפה בלילה, זכיתי במראה של ים האורות, ואפילו בית שהחלונות שלו היו כל כך מוארים שיכולנו לראות בצד אחד של הבית את דגל ישראל ובצדו השני כתובת עם גיל המדינה. ביום האחרון הלכנו לאכול חומוס בעכו. שם לא רק נהניתי מאוכל מעולה, גם חוויתי את ההבדל בין התנועה המסודרת יחסית בכבישים בגרמניה לבין השיטה היצירתית של הישראלים לשחרר את האוטו שנחסם בחניה.
באותו יום הסתיים הביקור שלנו בישראל במסיבת פרידה. הייתי עצובה מאוד שכבר הגיע הזמן לעזוב. החילופים היו מעל ומעבר לציפיות שלי. לא חשבתי שאבלה כל כך בכיף עם שותפתי לחילופים. המשפחה שלה הייתה נהדרת. עמוסה במתנות מהמשפחה המארחת וברשמים וחוויות וחברויות, עזבתי את הארץ באותו ערב בדרכי הביתה. גם כיום – שנתיים לאחר החילופים – אני מוצאת את עצמי מחייכת כשאני נזכרת בתקופה בישראל. אני אסירת תודה על כל החוויות שזכיתי בהן. אימא שלי הייתה מופתעת כי ממש קרנתי מאושר, וזה לא היה רק למראית עין, באמת הייתי שמחה ורגועה יותר בארץ מרתקת זו. מאז החזרה מישראל, גם אני מייחלת לעצמי: "לשנה הבאה בירושלים!"
תרגום: דוד אייכנראנד
קירה אבט, בת 19
ביקרה במאי 2016 בפעם הראשונה בישראל במסגרת חילופי תלמידים
"תיהני מהתקופה היפה ומהארץ שבה פעל אלוהים, הרשמים המדהימים ילוו אותך לכל החיים!", כתבה לי סבתי במכתב שמסרה לידי זמן קצר לפני הנסיעה לישראל. עד מהרה התברר לי עד כמה סבתא צדקה…
באותו זמן ידעתי מעט מאוד על השותפה שלי לחילופים. אמנם הכרתי את התכנית ל-13 הימים בישראל, אבל רק החלפתי תלמידה אחרת שלא יכלה להשתתף בנסיעה מסיבות בריאותיות, לכן הייתי היחידה שלא ציפתה בקוצר רוח לפגוש שוב את השותפה לחילופים. במקום זה, הייתי סקרנית ודרוכה: האם היא תהיה נחמדה? האם היא תתאכזב כשהיא תגלה שהיא צריכה לקבל מישהי אחרת?
כשהגעתי לישראל, הסביבה הסיחה את דעתי, וכבר לא חשבתי על זה. הכול היה כל כך שונה מאשר בבית. הבתים הזכירו לי את איטליה, והנוף היה שונה מזה שבגרמניה וגם מהנוף באיטליה, ובכלל שונה מבכל הארצות שהייתי בהן עד אז.
ואז הגיע המפגש הראשון עם השותפה שלי לחילופים, וכל החששות שלי נמוגו. היא מיד בירכה אותי לשלום, וחיבקה אותי חיבוק חם. זכיתי להכנסת אורחים ישראלית חמה והמשכתי ליהנות מיחס חם גם בימים הבאים. לא רק אני, גם שאר התלמידים מגרמניה היו המומים מהכנסת האורחים היפה.
בשבועיים הבאים טיילנו הרבה לאתרי תיירות טיפוסיים, אך למרבה הצער בלי השותפים שלנו לחילופים כי חלקם למדו באותו זמן לבחינות הבגרות שלהם.
ביקרתי במקומות שקראתי עליהם הרבה בתנ"ך, והתפעלתי מהנוף סביבי כששטנו בסירה בכינרת. בגנים הבהאים בחיפה המדריכים לא התייצבו בגלל החום, אבל למזלנו הצטרף אלינו צעיר מגרמניה שהגיע למקום לשהות של שנה. למדנו ממנו הרבה על הדת הזאת – ואפילו בגרמנית. במיצג אורות במגדל דוד בנושא תולדות ירושלים החל הביקור שלנו בעיר. ביקרנו בכותל המערבי, במנהרות הכותל, במוזיאון ישראל וב"יד ושם". התצפית על המטרופולין של תל אביב ממגדל גבוה הותיר בנו רושם לא פחות מהרחצה הבלתי נמנעת בים המלח. הרכיבה על גמלים לא הייתה הכי נוחה אבל הופתעתי מיופיו של המדבר.
הוקסמתי במיוחד מהחגים הישראליים. בתכנית הטיול שלנו היו שני ימים כאלה: "יום הזיכרון" ו"יום העצמאות". לפי מיטב ההיכרות שלי עם ימי הזיכרון בגרמניה, לא היו לי ציפיות גבוהות. יום האבל הלאומי בגרמניה מעולם לא נגע לי, ואת יום איחודה של גרמניה אהבתי כי יש יום חופש מבית הספר, אבל לנאומים של הפוליטיקאים ולטקס בברלין לא טרחתי להתייחס.
בישראל הדברים שונים בתכלית: מאחר שאצל היהודים היום מתחיל כבר בערב קודם בשעה 7, אז ב-7 בערב הייתה צפירה לאות פתיחת יום הזיכרון. אימא של השותפה שלי לחילופים התנצלה וקטעה את השיחה. מאחר שקיבלתי הסברים מראש, ידעתי שזאת דקת דומייה בכל רחבי הארץ(!). המשפחה המארחת שלי גם הדליקה נר לזכר הנופלים במלחמות מאז קום המדינה ולזכר קרבנות פיגועי הטרור. למחרת ליוויתי את שותפתי לחילופים לבית הספר, שם הסבירו לנו קודם את הרקע ליום זיכרון זה, ואז השתתפנו בטקס הבית ספרי. לא הבנתי מילה, ובכל זאת הטקס גרם לי להרהר ונגע ללבי. הייתי המומה ממש כשהתבקשנו לקום כשהקריאו את שמותיהם של התלמידים והתלמידות לשעבר שנפלו במלחמה או שנהרגו בפיגועי טרור. בבית הספר הזה בלבד יש כ-50 תלמידים לשעבר שנהרגו במלחמה או בפיגוע! לאחר מכן נסענו לאתרי זיכרון בסביבה הקרובה, ושני מורים ישראלים הסבירו לנו את משמעות הזיכרון בתודעה הלאומית של החברה הישראלית שרואה את עצמה מוקפת אויבים.
המידע הזה זעזע אותי ביותר. שוחחתי על כך עם המשפחה המארחת, ונודע לי שגם בנהריה כבר אירעו פיגועי טרור, ושאחד החיילים הפצועים שנחטף ב-12 ביולי 2006 ובעקבות זאת פרצה מלחמת לבנון השנייה, היה תלמיד בכיתה של אב המשפחה המארחת שלי. למרות זאת, בישראל מעולם לא חשתי שאני נמצאת במקום לא בטוח, למעט פעם אחת. התרגלתי מהר למראה החיילות והחיילים עם רובים אוטומטיים וגם לבדיקה בכניסה לקניון.
24 שעות לאחר שהצפירה פתחה את יום הזיכרון, מצב הרוח השתנה ב-180 מעלות. יום הזיכרון מתחלף ישירות ביום העצמאות. בנהריה באותו ערב מצב הרוח היה חגיגי. התושבים נהרו למרכז העיר, והכל מסביב היה מקושט באורות בצבעים הלאומיים כחול-לבן. בסביבות השעה 9 היו זיקוקי דינור מגג העירייה, ובנמל הישן רקדו ריקודי עם. השתתפתי בהם בעידוד השותפה שלי לחילופים אפילו שלא ידעתי ולו צעד אחד. בבית לא הייתי נגררת לזה, אבל בערב הזה לא היה אכפת לי שאני לא יודעת לרקוד, וגם לא מה אחרים חושבים עליי. על הדברים שה-DJ אמר והשותפה שלי לחילופים תרגמה רק צחקתי. הוא אמר שזה מצחיק אותו מאוד שכמה צעירים שלא יודעים לרקוד בכלל משתתפים בריקודים.
שיאים נוספים היו שתי קבלות השבת שחוויתי במשפחה המארחת שלי. אמנם השותפה שלי לחילופים תיארה את משפחתה כלא-דתית, אבל בכל זאת המשפחה התכנסה בערב שבת לקבלת השבת. לאחר הברכה על היין ועל פרי האדמה, המוקד עבר לארוחה המשותפת ולשיחה. האווירה הייתה נינוחה מאוד והרגשתי טוב, גם אם לא יכולתי לעקוב אחר השיחה. הייתי מופתעת מההתייחסות החיובית שלהם כלפיי מצד הסבים והסבתות של שותפתי לחילופים. אחת הסבתות סיפרה לי בהתלהבות שהיא ביקרה פעם בגרמניה. החששות שלי שבגלל העבר הנאצי שלנו אתקל בדחייה או בהאשמות, לא התאמתו, אולי משום שאיש במשפחה של השותפה שלי לחילופים לא היה קרבן של השואה. כעיקרון, אני יכולה לומר שנתקלתי בנושא הזה הרבה בישראל – בייחוד ב"יד ושם" – וחשתי תדהמה עמוקה, אבל איש מהישראלים שפגשתי לא התייחס בדחייה אלינו הגרמנים.
בשבתות וביום העצמאות היה לנו חופש ובילינו אצל המשפחות המארחות שלנו. המשפחה המארחת שלי הראתה לי את ראש הנקרה – שממוקם ממש על הגבול עם לבנון. שם ראיתי בפעם הראשונה בחיי שפני סלע, והאכלנו אותם בכרוב אדום. מאחר שכבר נאמר לי שחייבים לראות את חיפה בלילה, זכיתי במראה של ים האורות, ואפילו בית שהחלונות שלו היו כל כך מוארים שיכולנו לראות בצד אחד של הבית את דגל ישראל ובצדו השני כתובת עם גיל המדינה. ביום האחרון הלכנו לאכול חומוס בעכו. שם לא רק נהניתי מאוכל מעולה, גם חוויתי את ההבדל בין התנועה המסודרת יחסית בכבישים בגרמניה לבין השיטה היצירתית של הישראלים לשחרר את האוטו שנחסם בחניה.
באותו יום הסתיים הביקור שלנו בישראל במסיבת פרידה. הייתי עצובה מאוד שכבר הגיע הזמן לעזוב. החילופים היו מעל ומעבר לציפיות שלי. לא חשבתי שאבלה כל כך בכיף עם שותפתי לחילופים. המשפחה שלה הייתה נהדרת. עמוסה במתנות מהמשפחה המארחת וברשמים וחוויות וחברויות, עזבתי את הארץ באותו ערב בדרכי הביתה. גם כיום – שנתיים לאחר החילופים – אני מוצאת את עצמי מחייכת כשאני נזכרת בתקופה בישראל. אני אסירת תודה על כל החוויות שזכיתי בהן. אימא שלי הייתה מופתעת כי ממש קרנתי מאושר, וזה לא היה רק למראית עין, באמת הייתי שמחה ורגועה יותר בארץ מרתקת זו. מאז החזרה מישראל, גם אני מייחלת לעצמי: "לשנה הבאה בירושלים!"
תרגום: דוד אייכנראנד
קירה אבט, בת 19
ביקרה במאי 2016 בפעם הראשונה בישראל במסגרת חילופי תלמידים