הערות:
גראני
שם חיבה לניצולי שואה שדאגו למתנדבים לעתים קרובות כמו "גראני" (סבתא).
מועדונית עמך
"מועדון" של ניצולים שמקיים טיולים וחוגים, ומספק תמיכה פסיכולוגית.
מועדונית השלום
צהרון לילדים ערבים ממשפחות מעוטות יכולת
אות הכפרה והשלום (ASF)
אות הכפרה והשלום. ארגון סיוע שאחת מפעולותיו היא שליחת מתנדבים למדינות שמתגוררים בהן ניצולים מתקופת גרמניה הנאצית.
חיפה
העיר השלישית בגודלה בישראל, ידועה בליברליות.
חיילי צה"ל
חיילים המשרתים בצבא הישראלי – "צבא ההגנה לישראל"
יד ושם
אתר הזיכרון לשואה המרכזי בישראל
סוף-סוף אני יושבת בקורס לכתיבת תסריטים במרכז ברלין. חיכיתי זמן רב לרגע הזה. עכשיו תורי להציג את הרעיון שלי לתסריט.
"טוב, אני רוצה לכתוב על בחורה גרמנית שסיימה את מבחני הבגרות ומחליטה לצאת לשירות מתנדבים בישראל. שם היא תעבוד עם ניצולי שואה. בלי הכנה מוקדמת, היא צריכה לקבל אחריות מלאה על עצמה ועל אחרים. בפעם הראשונה בזכות עצמה, היא מגלה בכל חוויה בישראל דברים חדשים על עצמה ועל משמעות ההתבגרות מבחינתה."
אני מביטה בדריכות מסביבי. לרגע קצר כולם שותקים.
"אז את רוצה לכתוב על האשמה הגרמנית?", שואלת משתתפת משמאלי.
"אה, לא. בעצם, לא. זה נוגע יותר לנושא ההתבגרות."
שוב דממה בחדר. כעת משתתף מולי נוטל את רשות הדיבור.
"אני חושב שאני יודע על מה את רוצה לכתוב. את מבקשת להראות כמה נורא לגדול בישראל עם כל המלחמות והטרור."
אני מתעמקת לרגע במילים שלו ואז עונה:
"אה לא, למעשה, אני באמת רק רוצה לכתוב מהזווית של בחורה גרמנית, וכיצד החוויות שהיא חווה משפיעות עליה."
המשתתפת שמשמאלי מוסיפה: "אבל את לא יכולה סתם לצפות שניצולי שואה בישראל ידברו איתך! הזיכרונות שלהם כואבים מדי. בסיפור שלך יש פיל בחדר שמתעלמים ממנו".
אני נושמת ונושפת לאט: "ובכן, העניין הוא שזהו הסיפור שלי. הייתי מתנדבת בישראל ועבדתי עם ניצולי שואה. לכן, אני חושבת שאני מסוגלת להתמודד עם הפיל שבחדר".
אני הולכת מהורהרת הביתה. אני כבר לא חשה את הביטחון שהיה לי בקורס לכתיבה. האם אני עדיין מסוגלת לדבר על הפיל שבחדר? בלילה במיטה איני מוצאת שינה. המחשבות מתרוצצות בראשי. מתישהו אני קמה ושותה לגימה של מים. בדרך חזרה למיטה אני חולפת לאט ליד ארון הספרים ונעצרת לפני ארגז. אני פותחת אותו לאט ומחפשת בו עד שאני מוצאת את היומן מתקופת ההתנדבות שלי בישראל. אולי הגיע הזמן להתבונן קצת בעבר. אני פותחת את היומן באמצע וקוראת את המשפטים הראשונים שבולטים לעיניי. לרוב מדובר בקטעים קצרים שהועלו בחופזה אל הכתב.
"הגראני שלי מ.ב. כותבת שירים רבים. היא כבר הוציאה ספרים. אני אמורה לתרגם אחד מהשירים שלה לאנגלית טובה. היא רוצה לשלוח אותו לנסיך ויליאם ולנסיכה קייט, שזה עתה נולד להם ילד".
10.2.2014
"אחת הגראניות אמרה לי שאני 'סקסית'. כמובן, זה החמיא לי."
21.1.2014
"אצל גראני מ. היה מאוד מרגש. היא אמרה שהיא רוצה לשמור איתי על קשר עד הסוף, ושהיא רוצה להציג אותי למשפחה שלה. זה היה מאוד מרגש לשמוע. גם במועדונית עמך היה טוב מאוד. הממונה עליי ב' חיבקה אותי ואמרה שהיא התגעגעה אלי."
24.3.2014
"יש כל כך הרבה לספר. בראשי מתרוצצות אלף מחשבות מאונה לאונה ובחזרה. שם שוכן עכשיו חוש הסדר הישראלי, כלומר העדר כל חוש של סדר.
הייתי עם החברה שלי בסופרמרקט והסתכלנו על המדף עם הקונדומים. קונדומים יקרים בטירוף בישראל. עשינו חישוב קצר והגענו למסקנה שמשתלם יותר לקנות ערכה לבדיקת היריון. לפתע מוכרת מאחורינו העירה: "אתן צודקות, ובעיקר אל תשתמשו במותג הזה, הקונדומים האלה אינם בטוחים. זה מה שאמר לי הבן שלי."
"היום חטפתי מכה בראש מהדלת של החדר, ונשאר לי סימן בפנים. זה כאב."
18.5.2014
"היתרון בחיים בארץ זרה הוא שאת יכולה לכתוב יומן ואף אחד לא באמת יכול לקרוא. חחחחח."
21.5.2014
"גראני מ.ב. לוחצת. היא מאיצה בי להתקשר לשגרירות הבריטית או למנהלת ארגון אות הכפרה והשלום כדי לברר את כתובתו האמיתית של זוג הנסיכים ויליאם וקייט. היא מתעקשת שיגיבו על השיר ששלחה להם. כיצד אסביר לה שזה לא כל כך פשוט? היא פשוט לא מאמינה לי."
אני פורצת בצחוק. רבות מהאנקדוטות שכחתי לגמרי. מוזר כמה מהר רגעים קטנים כאלה נעלמים מזיכרוננו. אני מריחה את היומן כדי לשאוף קצת אוויר נוסטלגי, אך למרבה הצער, הריח היחיד שהיומן מפיג הוא ריחו של ארגז האחסון. אני מעלעלת ביומן, מעבירה עמוד עמוד, עוברת בכל העמודים, פעמיים. אני קצת מפחדת מהפרקים הגדולים יותר, משום שהם מכילים זיכרונות שאינם קלים עבורי. זיכרונות שלא רבים מוכנים לשמוע כשמדובר על שירות כמתנדבת ישראל. אני ממשמשת את הכריכה ואת מדבקת אריאל בת הים שהדבקתי עליה. לפעמים צריך לפתוח גם את הדברים הלא-נעימים. אני אוזרת עוז ופותחת את היומן בשנית.
2.1.2014
"מר גזנגפריין היקר,
כרגע אני יכולה לכתוב על המצח שלי "לא בשימוש" או "מקולקלת". אני מרגישה כמו רהיט של איקאה בלי הוראות הרכבה. אם רק יכולתי, הייתי רוצה לוותר על האחריות הזאת ולהמשיך בחיים רק כצופה שקופה מהצד.
אחת הגראניות אמרה שיש לה מחשבות אובדניות, משום שחוג או תרפיה שבהם היא משתתפת גורמים לה מועקה כבדה. היא לא רוצה לדבר שם עוד על השואה, היא מבקשת שיניחו לה וייתנו לה לשכוח. אסור לי לספר על כך לאיש. בכל זאת, פניתי לממונה שלי בעמך, והיא אמרה שתטפל בזה."
16.1.2014
"היום היה יום מוזר ממש. הגראני שלי מ.ב. מדאיגה אותי יותר ויותר. אני חושבת שהיא שרויה בסוג של דיכאון, ואני רוצה לנסות לארגן לה פגישה אצל פסיכולוג. גם הגראני השנייה שלי, פ', מדאיגה אותי. כוחותיה הולכים ואוזלים. השבוע היא אפילו לא רצתה שאבוא לבקר."
22.1.2014
"זה היה לפני יומיים. פאולין ואני יצאנו לקניות ועוד רצינו לקפוץ לקפה-קפה. כשחלפנו ליד תחת אוטובוס, איש חסון עוצר אותנו ומנסה להסביר לנו משהו בעברית. אנחנו נותנות לו להבין שאנחנו לא מבינות עברית. הוא מסתכל עלינו בעיניים גדולות, ואומר באנגלית: Go, go, here is a boom, BOOM! אנחנו מבולבלות. האם הוא מתכוון לפצצה? אנחנו מתיישבות בצד השני של הכביש ומשקיפות על המתרחש ממרחק. עכשיו האיש מנסה לעצור את תנועת האוטובוסים ולהבריח עוברים ושבים באמצעות רכב, מגפון ואורות מהבהבים. מתברר שתיק שחור שמונח בתחנה הוא שעורר את הבהלה. כעבור כמה דקות מגיח בחור, נוטל את התיק ובורח מהמקום."
11.5.2014
בעבודה בעמך יש לנו בעיה של עיתונים. כמה מהסבתות והסבים גונבים את העיתונים שמונחים במועדונית ומיועדים להישאר שם עבור כל באי המקום. מישהו אפילו משך לי פעם עיתון מהיד. יש לי השערה מסוימת מאיפה זה בא. בשואה לקחו להם הכול, ועכשיו הם פוחדים ששוב יאבדו הכול. קשה להעיר להם על כך, אבל גם מדכא לראות את זה."
אפריל 2014
"סדר פסח של מועדונית עמך, בכפר שאחת הממונות עליי מתגוררת בו. לקראת השעה שלוש לקחתי את גראני פ' מביתה, נסענו שתינו לעמך, ומשם יצאנו באוטובוס כל החברים יחד. ליל הסדר החל, וניצולים רבים קראו קטעים או שירים. לא הבנתי הרבה, אבל שאלות שחזרו על עצמן היו: למה אני לא יכול לחגוג עם כל המשפחה שלי? למה זה קרה? לפעמים נשמעו מילות מפתח כמו "גז", "טרזין" או "ברגן-בלזן". מה חשבתי באותם רגעים כגרמניה הלא-יהודייה היחידה בחדר? התביישתי. ואז התביישתי גם שהיה דבר כזה שאני מתביישת בו, ואז התביישתי על שהתביישתי ובסוף כבר לא ידעתי מה אני מרגישה. השואה מעסיקה אותי כרגע הרבה. האם לא הגיע זמן שאוכל להתמודד עם הנושא הזה בלי שאסבול כל כך מבחינה רגשית? ושוב אני המומה ומהרהרת באותן שאלות שגם הניצולים העלו: למה זה קרה?"
9.2.2014
יש לי משבר קטן, כי העבודה דורשת ממני יותר מדי, וכמעט אין לי זמן לעצמי. לקחתי את גראני פ' מביתה, והלכנו יחד לעמך. גראני פ' התייחסה אליי בזלזול מוזר ובעוקצנות. אף פעם היא לא התנהגה אליי כך קודם לכן. כשכמעט הגענו לעמך, היא אמרה שהיא מעדיפה ללכת לתיאטרון. אמרתי שאשמח לבוא איתה. היא הביטה בי במבט עקום ואמרה: "יופי, היית מוכנה ללכת איתי לתיאטרון". זה נמשך בסגנון הזה כל הערב, עד שעמדנו בחוץ וחיכינו לממונה שלי נ' שהסיעה אותנו הביתה. גראני פ' אמרה בנוכחות המתנדבים האחרים שאני בחורה רעה. בהזדמנות אחרת היא גם אמרה לי את זה בפּנים, והוסיפה שאנחנו כמעט לא נפגשות ושאני לא באה אף פעם. זה היה נורא."
הערת שוליים:
"גראני מ' סיפרה לי שחברים שלה ראו במלחמה כיצד חיילים גרמנים קשרו תינוקות שזה עתה נולדו לטנקים וקרעו אותם לגזרים, ושהם ירו באימא של חברה שלה 10 ימים לפני השחרור. איך אני אמורה להגיב לסיפורים כאלה? כואב לשמוע את זה. לרוב, אני נותנת להן לדבר ורק מקשיבה."
28.2.2014
"והיה גם יום השואה. קמנו מוקדם מאוד כדי לנסוע ליד ושם. השתתפנו שם בטקס הנחת זֵר. גם לארגון המתנדבים שלנו אות הכפרה והשלום הותר להניח זר. שני מתנדבים מטעמנו ביד ושם הניחו זר כנציגי הקבוצה. לפנינו ישבה קבוצה מצרפת. שאלתי אותם מי הם, ור' אמר לי שהם צאצאיהם של אנשים שהחביאו יהודים במלחמת העולם השנייה, ושכיום הצאצאים של היהודים שהוחבאו ושל האנשים שהחביאו שומרים על קשר. השמש הקופחת מכה בנו כבר יותר משלוש שעות. בשעה עשר נשמעה אזעקה (צפירה) של שתי דקות בכל הארץ. כולם נעמדו והעולם שמסביב עמד מלכת. אבל המחשבות התרוצצו לי בראש, וחשתי מועקה בגרון. אחר כך התאספנו בהיכל השמות, וניצולים הקריאו בקול רם את שמות יקיריהם שנרצחו. לאחר הפסקת קפה קצרה היו לנו עוד שני סיורים מודרכים. בסיור השני בדקתי את המיילים שלי. גראני מ' שלחה לי אות חיים אחרי זמן רב שלא שמעתי ממנה. למרבה הצער, מצבה בכי רע."
13.5.2014
"אני חייבת עוד לרשום מה שקרה לי אתמול בעבודה. סטודנטית שבאה לפעמים לעזור לנו עם הילדים הערבים במועדונית השלום, שוב הייתה שם. קוראים לה ט'. דבר ראשון היא הביעה את דעותיה באופן בוטה, בקטע של "אני לא מדברת איתך בעברית", למרות שאני לא יודעת ערבית. היא בכלל מסרבת לדבר בעברית. לפעמים כשאני מציירת כוכבים, היא מעירה לי שהם נראים כמו מגני דוד ושלא ניתן אותם לילדים. ואז באו שתי קבוצות תיאטרון מהאוניברסיטה. המחזות היו דו-לשוניים, והשחקנים היהודים והערבים הסתדרו ביניהם כל כך יפה. אז נפתח לי הלב – זאת חיפה. חיפה אינה כמו ט'. חיפה משמעותה מחזות דו-לשוניים."
23.6.2014
"אני ושותפתי לדירה פ' היינו בפסטיבל "סאנביט". זה היה ממש נפלא. גם שני מתנדבים אחרים היו שם: מ' וד', למרות שד' שכבה באוהל מחצות והקיאה כל הזמן, ובעצם לא נחשבת. בפסטיבלים ישראליים יש תופעה מיוחדת: נוכחות של ילדים. בכל מקום היו משפחות שנראה שהביאו איתן ליומיים כמעט את כל תכולת הבית. הייתה תכנית עשירה לקטנטנים בבמה נפרדת. הפסטיבל נערך בחורשה מוקפת שדות. המוזיקה הייתה ממש טובה. הופיעו אמנים יהודים, ערבים ובין-לאומיים. הדרך חזרה הייתה קצת פחות נחמדה. נסענו בטרמפים, והאיש שעצר לנו היה ממש שונא ערבים. כשחצינו כפר ערבי, הוא קילל כל אחד שהוא ראה ופלט הערות גזעניות קיצוניות. פעם אחת משפחה ערבית נסעה בנתיב לידנו, והוא נצמד לאוטו שלהם, כאילו רצה להתנגש בהם מהצד. הילדים שישבו במושב האחורי נראו מפוחדים. כעסתי מאוד, אבל לא היה לי האומץ לפתוח את הפה. על כך אני מתביישת מאוד. פ' ואני הדבקנו לו את הכינוי סייען-גזען.
26.6.2014
בערב הקודם היינו בעצרת של "שוברים שתיקה" בתל אביב. זה היה מצב מוזר ביותר. קבוצה של מפגינים ימנים נעמדה מעבר לכביש וקראה בוז לכל דובר שעלה לבמה. הדוברים היו חיילי צה"ל לשעבר שהעידו על דברים שחוו בשירות בעזה. איכשהו זה נגמר בהפגנה מול הפגנה. שתי הקבוצות עמדו זו מול זו, ורק הכביש שנחסם בקושי על ידי השוטרים הפריד ביניהם. ואז פתאום פרצה אזעקת טילים, ולמשך כמה דקות כולם שכחו מהעמדות הפוליטיות שלהם. מאות אנשים התפזרו בשניות לכל עבר. אנחנו רצנו לפתחים של מבנים סמוכים וחיכינו לקולות נפץ של "כיפת ברזל". עצרנו את הנשימה. מיד כשזה נגמר, הכול התחדש. כולם נזכרו בשביל מה באו. משולהבים מול משולהבים. הפחד המשותף של לפני כמה דקות כבר כמעט נשכח."
1.8.2014
"על זה עוד לא כתבתי. כבר בערך חודש שישראל במלחמה עם עזה. כל הארץ התהפכה ברגע ממצב של שלום למצב מלחמה. האנשים השתנו. גם שתי העבודות שלי. יש מתח רב. כבר כמה ימים שאני לא עובדת אצל הילדים הערבים, רק בעמך אני ממשיכה. כמה מהגראניות נזכרות במאורעות השואה. הן סובלות מאוד מהמלחמה. לא פלא שהן לא יכולות לשכוח."
העיניים שלי צורבות. אני מביטה בשעון ונבהלת. כדאי שאלך לישון. אני מניחה את היומן בצד. למרות הפחדים הרבים, אני אסירת תודה על החוויות שהזדמנו לי. אסירת תודה על שניתנה לי ההזדמנות להכיר את האנשים שהכרתי ועל האומץ שאזרתי לדבר על הפיל שבחדר. אני אסירת תודה על שאני רואה את ישראל לא רק כארץ מוכת טרור ומלחמות או כארץ שיש לי חוב כלפיה כגרמנייה. אני אסירת תודה שאני לא מרגישה חייבת לנקוט עמדה מלומדת על הסכסוך במזרח התיכון, ועל כך שאני יודעת שדברים אינם בגדר שחור-לבן – כמו הארץ שהייתה לי ההזדמנות לחיות בה במשך שנה. ולפעמים אין תשובות טובות על השאלה "למה" – על מלחמת העולם השנייה או על הסכסוך. לפעמים די בלהקשיב. להקשיב לאחרים. אני נכנסת למיטה ומניחה את היומן מתחת לכרית. אני מרגישה שהגעתי לשלווה. סוף-סוף אני מצליחה להירדם.
תרגום: דוד אייכנראנד
הערות:
גראני
שם חיבה לניצולי שואה שדאגו למתנדבים לעתים קרובות כמו "גראני" (סבתא).
מועדונית עמך
"מועדון" של ניצולים שמקיים טיולים וחוגים, ומספק תמיכה פסיכולוגית.
מועדונית השלום
צהרון לילדים ערבים ממשפחות מעוטות יכולת
אות הכפרה והשלום (ASF)
אות הכפרה והשלום. ארגון סיוע שאחת מפעולותיו היא שליחת מתנדבים למדינות שמתגוררים בהן ניצולים מתקופת גרמניה הנאצית.
חיפה
העיר השלישית בגודלה בישראל, ידועה בליברליות.
חיילי צה"ל
חיילים המשרתים בצבא הישראלי – "צבא ההגנה לישראל"
יד ושם
אתר הזיכרון לשואה המרכזי בישראל
סוף-סוף אני יושבת בקורס לכתיבת תסריטים במרכז ברלין. חיכיתי זמן רב לרגע הזה. עכשיו תורי להציג את הרעיון שלי לתסריט.
"טוב, אני רוצה לכתוב על בחורה גרמנית שסיימה את מבחני הבגרות ומחליטה לצאת לשירות מתנדבים בישראל. שם היא תעבוד עם ניצולי שואה. בלי הכנה מוקדמת, היא צריכה לקבל אחריות מלאה על עצמה ועל אחרים. בפעם הראשונה בזכות עצמה, היא מגלה בכל חוויה בישראל דברים חדשים על עצמה ועל משמעות ההתבגרות מבחינתה."
אני מביטה בדריכות מסביבי. לרגע קצר כולם שותקים.
"אז את רוצה לכתוב על האשמה הגרמנית?", שואלת משתתפת משמאלי.
"אה, לא. בעצם, לא. זה נוגע יותר לנושא ההתבגרות."
שוב דממה בחדר. כעת משתתף מולי נוטל את רשות הדיבור.
"אני חושב שאני יודע על מה את רוצה לכתוב. את מבקשת להראות כמה נורא לגדול בישראל עם כל המלחמות והטרור."
אני מתעמקת לרגע במילים שלו ואז עונה:
"אה לא, למעשה, אני באמת רק רוצה לכתוב מהזווית של בחורה גרמנית, וכיצד החוויות שהיא חווה משפיעות עליה."
המשתתפת שמשמאלי מוסיפה: "אבל את לא יכולה סתם לצפות שניצולי שואה בישראל ידברו איתך! הזיכרונות שלהם כואבים מדי. בסיפור שלך יש פיל בחדר שמתעלמים ממנו".
אני נושמת ונושפת לאט: "ובכן, העניין הוא שזהו הסיפור שלי. הייתי מתנדבת בישראל ועבדתי עם ניצולי שואה. לכן, אני חושבת שאני מסוגלת להתמודד עם הפיל שבחדר".
אני הולכת מהורהרת הביתה. אני כבר לא חשה את הביטחון שהיה לי בקורס לכתיבה. האם אני עדיין מסוגלת לדבר על הפיל שבחדר? בלילה במיטה איני מוצאת שינה. המחשבות מתרוצצות בראשי. מתישהו אני קמה ושותה לגימה של מים. בדרך חזרה למיטה אני חולפת לאט ליד ארון הספרים ונעצרת לפני ארגז. אני פותחת אותו לאט ומחפשת בו עד שאני מוצאת את היומן מתקופת ההתנדבות שלי בישראל. אולי הגיע הזמן להתבונן קצת בעבר. אני פותחת את היומן באמצע וקוראת את המשפטים הראשונים שבולטים לעיניי. לרוב מדובר בקטעים קצרים שהועלו בחופזה אל הכתב.
"הגראני שלי מ.ב. כותבת שירים רבים. היא כבר הוציאה ספרים. אני אמורה לתרגם אחד מהשירים שלה לאנגלית טובה. היא רוצה לשלוח אותו לנסיך ויליאם ולנסיכה קייט, שזה עתה נולד להם ילד".
10.2.2014
"אחת הגראניות אמרה לי שאני 'סקסית'. כמובן, זה החמיא לי."
21.1.2014
"אצל גראני מ. היה מאוד מרגש. היא אמרה שהיא רוצה לשמור איתי על קשר עד הסוף, ושהיא רוצה להציג אותי למשפחה שלה. זה היה מאוד מרגש לשמוע. גם במועדונית עמך היה טוב מאוד. הממונה עליי ב' חיבקה אותי ואמרה שהיא התגעגעה אלי."
24.3.2014
"יש כל כך הרבה לספר. בראשי מתרוצצות אלף מחשבות מאונה לאונה ובחזרה. שם שוכן עכשיו חוש הסדר הישראלי, כלומר העדר כל חוש של סדר.
הייתי עם החברה שלי בסופרמרקט והסתכלנו על המדף עם הקונדומים. קונדומים יקרים בטירוף בישראל. עשינו חישוב קצר והגענו למסקנה שמשתלם יותר לקנות ערכה לבדיקת היריון. לפתע מוכרת מאחורינו העירה: "אתן צודקות, ובעיקר אל תשתמשו במותג הזה, הקונדומים האלה אינם בטוחים. זה מה שאמר לי הבן שלי."
"היום חטפתי מכה בראש מהדלת של החדר, ונשאר לי סימן בפנים. זה כאב."
18.5.2014
"היתרון בחיים בארץ זרה הוא שאת יכולה לכתוב יומן ואף אחד לא באמת יכול לקרוא. חחחחח."
21.5.2014
"גראני מ.ב. לוחצת. היא מאיצה בי להתקשר לשגרירות הבריטית או למנהלת ארגון אות הכפרה והשלום כדי לברר את כתובתו האמיתית של זוג הנסיכים ויליאם וקייט. היא מתעקשת שיגיבו על השיר ששלחה להם. כיצד אסביר לה שזה לא כל כך פשוט? היא פשוט לא מאמינה לי."
אני פורצת בצחוק. רבות מהאנקדוטות שכחתי לגמרי. מוזר כמה מהר רגעים קטנים כאלה נעלמים מזיכרוננו. אני מריחה את היומן כדי לשאוף קצת אוויר נוסטלגי, אך למרבה הצער, הריח היחיד שהיומן מפיג הוא ריחו של ארגז האחסון. אני מעלעלת ביומן, מעבירה עמוד עמוד, עוברת בכל העמודים, פעמיים. אני קצת מפחדת מהפרקים הגדולים יותר, משום שהם מכילים זיכרונות שאינם קלים עבורי. זיכרונות שלא רבים מוכנים לשמוע כשמדובר על שירות כמתנדבת ישראל. אני ממשמשת את הכריכה ואת מדבקת אריאל בת הים שהדבקתי עליה. לפעמים צריך לפתוח גם את הדברים הלא-נעימים. אני אוזרת עוז ופותחת את היומן בשנית.
2.1.2014
"מר גזנגפריין היקר,
כרגע אני יכולה לכתוב על המצח שלי "לא בשימוש" או "מקולקלת". אני מרגישה כמו רהיט של איקאה בלי הוראות הרכבה. אם רק יכולתי, הייתי רוצה לוותר על האחריות הזאת ולהמשיך בחיים רק כצופה שקופה מהצד.
אחת הגראניות אמרה שיש לה מחשבות אובדניות, משום שחוג או תרפיה שבהם היא משתתפת גורמים לה מועקה כבדה. היא לא רוצה לדבר שם עוד על השואה, היא מבקשת שיניחו לה וייתנו לה לשכוח. אסור לי לספר על כך לאיש. בכל זאת, פניתי לממונה שלי בעמך, והיא אמרה שתטפל בזה."
16.1.2014
"היום היה יום מוזר ממש. הגראני שלי מ.ב. מדאיגה אותי יותר ויותר. אני חושבת שהיא שרויה בסוג של דיכאון, ואני רוצה לנסות לארגן לה פגישה אצל פסיכולוג. גם הגראני השנייה שלי, פ', מדאיגה אותי. כוחותיה הולכים ואוזלים. השבוע היא אפילו לא רצתה שאבוא לבקר."
22.1.2014
"זה היה לפני יומיים. פאולין ואני יצאנו לקניות ועוד רצינו לקפוץ לקפה-קפה. כשחלפנו ליד תחת אוטובוס, איש חסון עוצר אותנו ומנסה להסביר לנו משהו בעברית. אנחנו נותנות לו להבין שאנחנו לא מבינות עברית. הוא מסתכל עלינו בעיניים גדולות, ואומר באנגלית: Go, go, here is a boom, BOOM! אנחנו מבולבלות. האם הוא מתכוון לפצצה? אנחנו מתיישבות בצד השני של הכביש ומשקיפות על המתרחש ממרחק. עכשיו האיש מנסה לעצור את תנועת האוטובוסים ולהבריח עוברים ושבים באמצעות רכב, מגפון ואורות מהבהבים. מתברר שתיק שחור שמונח בתחנה הוא שעורר את הבהלה. כעבור כמה דקות מגיח בחור, נוטל את התיק ובורח מהמקום."
11.5.2014
בעבודה בעמך יש לנו בעיה של עיתונים. כמה מהסבתות והסבים גונבים את העיתונים שמונחים במועדונית ומיועדים להישאר שם עבור כל באי המקום. מישהו אפילו משך לי פעם עיתון מהיד. יש לי השערה מסוימת מאיפה זה בא. בשואה לקחו להם הכול, ועכשיו הם פוחדים ששוב יאבדו הכול. קשה להעיר להם על כך, אבל גם מדכא לראות את זה."
אפריל 2014
"סדר פסח של מועדונית עמך, בכפר שאחת הממונות עליי מתגוררת בו. לקראת השעה שלוש לקחתי את גראני פ' מביתה, נסענו שתינו לעמך, ומשם יצאנו באוטובוס כל החברים יחד. ליל הסדר החל, וניצולים רבים קראו קטעים או שירים. לא הבנתי הרבה, אבל שאלות שחזרו על עצמן היו: למה אני לא יכול לחגוג עם כל המשפחה שלי? למה זה קרה? לפעמים נשמעו מילות מפתח כמו "גז", "טרזין" או "ברגן-בלזן". מה חשבתי באותם רגעים כגרמניה הלא-יהודייה היחידה בחדר? התביישתי. ואז התביישתי גם שהיה דבר כזה שאני מתביישת בו, ואז התביישתי על שהתביישתי ובסוף כבר לא ידעתי מה אני מרגישה. השואה מעסיקה אותי כרגע הרבה. האם לא הגיע זמן שאוכל להתמודד עם הנושא הזה בלי שאסבול כל כך מבחינה רגשית? ושוב אני המומה ומהרהרת באותן שאלות שגם הניצולים העלו: למה זה קרה?"
9.2.2014
יש לי משבר קטן, כי העבודה דורשת ממני יותר מדי, וכמעט אין לי זמן לעצמי. לקחתי את גראני פ' מביתה, והלכנו יחד לעמך. גראני פ' התייחסה אליי בזלזול מוזר ובעוקצנות. אף פעם היא לא התנהגה אליי כך קודם לכן. כשכמעט הגענו לעמך, היא אמרה שהיא מעדיפה ללכת לתיאטרון. אמרתי שאשמח לבוא איתה. היא הביטה בי במבט עקום ואמרה: "יופי, היית מוכנה ללכת איתי לתיאטרון". זה נמשך בסגנון הזה כל הערב, עד שעמדנו בחוץ וחיכינו לממונה שלי נ' שהסיעה אותנו הביתה. גראני פ' אמרה בנוכחות המתנדבים האחרים שאני בחורה רעה. בהזדמנות אחרת היא גם אמרה לי את זה בפּנים, והוסיפה שאנחנו כמעט לא נפגשות ושאני לא באה אף פעם. זה היה נורא."
הערת שוליים:
"גראני מ' סיפרה לי שחברים שלה ראו במלחמה כיצד חיילים גרמנים קשרו תינוקות שזה עתה נולדו לטנקים וקרעו אותם לגזרים, ושהם ירו באימא של חברה שלה 10 ימים לפני השחרור. איך אני אמורה להגיב לסיפורים כאלה? כואב לשמוע את זה. לרוב, אני נותנת להן לדבר ורק מקשיבה."
28.2.2014
"והיה גם יום השואה. קמנו מוקדם מאוד כדי לנסוע ליד ושם. השתתפנו שם בטקס הנחת זֵר. גם לארגון המתנדבים שלנו אות הכפרה והשלום הותר להניח זר. שני מתנדבים מטעמנו ביד ושם הניחו זר כנציגי הקבוצה. לפנינו ישבה קבוצה מצרפת. שאלתי אותם מי הם, ור' אמר לי שהם צאצאיהם של אנשים שהחביאו יהודים במלחמת העולם השנייה, ושכיום הצאצאים של היהודים שהוחבאו ושל האנשים שהחביאו שומרים על קשר. השמש הקופחת מכה בנו כבר יותר משלוש שעות. בשעה עשר נשמעה אזעקה (צפירה) של שתי דקות בכל הארץ. כולם נעמדו והעולם שמסביב עמד מלכת. אבל המחשבות התרוצצו לי בראש, וחשתי מועקה בגרון. אחר כך התאספנו בהיכל השמות, וניצולים הקריאו בקול רם את שמות יקיריהם שנרצחו. לאחר הפסקת קפה קצרה היו לנו עוד שני סיורים מודרכים. בסיור השני בדקתי את המיילים שלי. גראני מ' שלחה לי אות חיים אחרי זמן רב שלא שמעתי ממנה. למרבה הצער, מצבה בכי רע."
13.5.2014
"אני חייבת עוד לרשום מה שקרה לי אתמול בעבודה. סטודנטית שבאה לפעמים לעזור לנו עם הילדים הערבים במועדונית השלום, שוב הייתה שם. קוראים לה ט'. דבר ראשון היא הביעה את דעותיה באופן בוטה, בקטע של "אני לא מדברת איתך בעברית", למרות שאני לא יודעת ערבית. היא בכלל מסרבת לדבר בעברית. לפעמים כשאני מציירת כוכבים, היא מעירה לי שהם נראים כמו מגני דוד ושלא ניתן אותם לילדים. ואז באו שתי קבוצות תיאטרון מהאוניברסיטה. המחזות היו דו-לשוניים, והשחקנים היהודים והערבים הסתדרו ביניהם כל כך יפה. אז נפתח לי הלב – זאת חיפה. חיפה אינה כמו ט'. חיפה משמעותה מחזות דו-לשוניים."
23.6.2014
"אני ושותפתי לדירה פ' היינו בפסטיבל "סאנביט". זה היה ממש נפלא. גם שני מתנדבים אחרים היו שם: מ' וד', למרות שד' שכבה באוהל מחצות והקיאה כל הזמן, ובעצם לא נחשבת. בפסטיבלים ישראליים יש תופעה מיוחדת: נוכחות של ילדים. בכל מקום היו משפחות שנראה שהביאו איתן ליומיים כמעט את כל תכולת הבית. הייתה תכנית עשירה לקטנטנים בבמה נפרדת. הפסטיבל נערך בחורשה מוקפת שדות. המוזיקה הייתה ממש טובה. הופיעו אמנים יהודים, ערבים ובין-לאומיים. הדרך חזרה הייתה קצת פחות נחמדה. נסענו בטרמפים, והאיש שעצר לנו היה ממש שונא ערבים. כשחצינו כפר ערבי, הוא קילל כל אחד שהוא ראה ופלט הערות גזעניות קיצוניות. פעם אחת משפחה ערבית נסעה בנתיב לידנו, והוא נצמד לאוטו שלהם, כאילו רצה להתנגש בהם מהצד. הילדים שישבו במושב האחורי נראו מפוחדים. כעסתי מאוד, אבל לא היה לי האומץ לפתוח את הפה. על כך אני מתביישת מאוד. פ' ואני הדבקנו לו את הכינוי סייען-גזען.
26.6.2014
בערב הקודם היינו בעצרת של "שוברים שתיקה" בתל אביב. זה היה מצב מוזר ביותר. קבוצה של מפגינים ימנים נעמדה מעבר לכביש וקראה בוז לכל דובר שעלה לבמה. הדוברים היו חיילי צה"ל לשעבר שהעידו על דברים שחוו בשירות בעזה. איכשהו זה נגמר בהפגנה מול הפגנה. שתי הקבוצות עמדו זו מול זו, ורק הכביש שנחסם בקושי על ידי השוטרים הפריד ביניהם. ואז פתאום פרצה אזעקת טילים, ולמשך כמה דקות כולם שכחו מהעמדות הפוליטיות שלהם. מאות אנשים התפזרו בשניות לכל עבר. אנחנו רצנו לפתחים של מבנים סמוכים וחיכינו לקולות נפץ של "כיפת ברזל". עצרנו את הנשימה. מיד כשזה נגמר, הכול התחדש. כולם נזכרו בשביל מה באו. משולהבים מול משולהבים. הפחד המשותף של לפני כמה דקות כבר כמעט נשכח."
1.8.2014
"על זה עוד לא כתבתי. כבר בערך חודש שישראל במלחמה עם עזה. כל הארץ התהפכה ברגע ממצב של שלום למצב מלחמה. האנשים השתנו. גם שתי העבודות שלי. יש מתח רב. כבר כמה ימים שאני לא עובדת אצל הילדים הערבים, רק בעמך אני ממשיכה. כמה מהגראניות נזכרות במאורעות השואה. הן סובלות מאוד מהמלחמה. לא פלא שהן לא יכולות לשכוח."
העיניים שלי צורבות. אני מביטה בשעון ונבהלת. כדאי שאלך לישון. אני מניחה את היומן בצד. למרות הפחדים הרבים, אני אסירת תודה על החוויות שהזדמנו לי. אסירת תודה על שניתנה לי ההזדמנות להכיר את האנשים שהכרתי ועל האומץ שאזרתי לדבר על הפיל שבחדר. אני אסירת תודה על שאני רואה את ישראל לא רק כארץ מוכת טרור ומלחמות או כארץ שיש לי חוב כלפיה כגרמנייה. אני אסירת תודה שאני לא מרגישה חייבת לנקוט עמדה מלומדת על הסכסוך במזרח התיכון, ועל כך שאני יודעת שדברים אינם בגדר שחור-לבן – כמו הארץ שהייתה לי ההזדמנות לחיות בה במשך שנה. ולפעמים אין תשובות טובות על השאלה "למה" – על מלחמת העולם השנייה או על הסכסוך. לפעמים די בלהקשיב. להקשיב לאחרים. אני נכנסת למיטה ומניחה את היומן מתחת לכרית. אני מרגישה שהגעתי לשלווה. סוף-סוף אני מצליחה להירדם.
תרגום: דוד אייכנראנד