2100 לערך לפנה"ס
על עלייה צרה ותלולה, בין קירות אבן חול בגווני אדום וצהוב בהירים, הלכו גבר צעיר וגמל. לאחר כמעט עשרה ימים תחת השמש הקופחת, ללא מחסה או הזדמנות להצטייד מחדש בצידה לדרך, הגבר היה מורעב ומיובש. הוא נשלח במהלך בצורת מתמשכת לחפש אחר שטחי מרעה חדשים עבור משפחתו, שהינם רועי צאן נודדים. הוא הלך לאיבוד בתוך מבוך של שבילים שהעין בקושי מצליחה לראות והמשיך לנדוד נואשות בחיפוש אחר מקור מים. במשך כל חייו, זרמים מן ההרים השקו את השדות של משפחתו, אך בימים אלה, הזרמים נשארו יבשים אפילו בתקופות הגשומות. זה נראה כאילו השביל נחצב בידי מים, הרוח והחול החליקו את הסלעים הגבוהים; אבל היו שם רק חול, אבק ושום סימן ישיר למים. ואכן, אפילו שיחי הערער העמידים שראה בדרכו, קמלו תחת השמש. הזרם התייבש מזמן; במקום מים מתוקים, הוא חש כיצד הרוח החמה מעלה את חום גופו והוא היה מוכרח לחסות בצילו של סלע. הגבר והגמל התיישבו על קצה הצוק ליד עיקול בשביל; בנקודה זאת, הוא יכל לראות את עמק דנה, העמק של משפחתו עם עצי הברוש הגבוהים, הצבע הירוק היחיד שהוא יכל לזהות. הוא חש בושה, ללא חדשות טובות על שטחי מרעה ירוקים יותר. הוא רצה לפחות למלא את המימייה שלו, שאת תכולתה הוא סיים לשתות כבר מזמן. הסימנים היו ברורים והוא הבין שהוא לא ימצא פה שום אגם או אפילו זרם קטן. הוא התחבט בשאלה האם להמשיך בחיפושיו או לעזוב את העמק עם כל העדר. המשך ההליכה אל עבר הלא נודע תביא לבטח לאובדן של חלק גדול מהחיות, ומצד שני, כל העזים ואולי גם חלק מהגמלים עלולים למות ברעב ובצמא בקרוב ללא גשם.
לפתע, ציוץ ציפורים נשמע בבירור, קצב חוזר של צלילים גבוהים ומהירים. הוא קם במהירות, אבל ללא שום תנועה פתאומית, בכדי לראות את הציפור ושם הוא מצא אותה; רק מספר צעדים מלפניו, בתוך שיח ממש ליד השביל. היה קל לזהות את הציפור הקטנה, רוב נוצותיה היו צהובות כלימון ורק בקצות כנפיה ניתן היה לראות מספר נוצות שחורות. השיר המתוק נקטע לפתע והציפור הקטנה עפה מעבר לצוק, הגבר הצעיר מיהר חזרה אל נקודת התצפית; מתוך ייאוש מוחלט לקבל עוד מידע, הוא נתקל בחוזקה בגמל שעמד לקום; רגליו האחוריות איבדו את אחיזתן, הגמל החליק מעבר לקצה הצוק ונפל במורד ההר התלול. הגבר שמע זעקת כאב איומה כאשר הגמל פגע בקרקע. מספר סלעים גדולים הסתירו את הגמל אשר המשיך לפלוט זעקות סבל צורמות ואומללות בתחתית הנקיק. הגבר השתמש בסלעים הגדולים כמדרגות לקרקע וקפץ מאבן לאבן אל עבר הגמל שלו. הקפיצות מאבן לאבן היו גדולות מאשר חשב ורגליו החלו לכאוב, אך הוא הגיע לקרקע וראה את העור הקרוע על גבו של הגמל ומספר חבורות קשות.
"אוי לא, לא, לא! מה עליי לעשות?" צעק הגבר הצעיר, כעת לאחר שראה והבין את חומרת התאונה והחל לחוש בהלה. "תפסיק לצעוק, אני רואה כמה קשה נפצעת. הו, פציעותיך נראות נורא, אך עלינו להוציא אותך מן הנקיק חזרה אל השביל. קדימה, אעזור לך לקום על רגליך ולחזור אל השביל." הוא ניסה להרים את הגמל ולהעמידו חזרה על רגליו, אך הגמל נשך את זרועו והכאיב לו בכדי להרחיקו ממנו, הוא עדיין היה קפוא מהפגיעה. הגבר שמע את זעקותיו של הגמל המדמם, קיווה שהגמל יבין אותו וישמע בקולו, הוא הבין כי אחרי פציעות כה קשות לא ישרוד הגמל במקום הזה. הדבר שימש לו תירוץ לחסוך מעצמו את מראה הסבל וייסורי המוות. הוא לא חשב עוד על הגמל הצעיר, אלא רק על כיצד ייפטר ממראה זה, מהצעקות ומהכאב בזרועו. הוא הדחיק את שאר התוצאות של מעשיו, את העובדה שהכאב בזרועו פסק, שהצעקות עודן מהדהדות בראשו, ולא הצליח לחשוב עוד אלא על דבר אחד. "זה לא עובד ואתה לעולם לא תצליח לצאת ממלכודת המוות הזאת," לאחר רגע קצר של שתיקה, קולו האפיל לנוכח מעשה הזוועה הקרב, "עליי לעשות זאת עכשיו." בתוך ההמולה והרעש נשמעו כעת רק צעדים מתקרבים בזריזות; לפתע הגיעה במהרה למקום אישה שהסתקרנה למשמע הדרמה העצובה, שם מצאה את הגמל הסובל ואת הגבר הצעיר מצמיד סכין לגרונה של החיה.
"שלא תעז להרוג את הגמל המסכן הזה ליד ביתי, רד ממנו, דַבַּאק!" היא אמרה ואצה לעזרתו של הגמל. היא לבשה לגופה טוניקה לבנה ופשוטה עם חגורה דמוית חבל וסנדלים.
"על מה את מדברת? שמי אינו דבאק ואיך את קוראת למקום הזה בית? אני מגשש באיזור הזה כבר כמה ימים ולא מצאתי כלום מלבד חול, אדמה צחיחה ושבילים מסוכנים בתוך ההרים." ענה דבאק כמעט בהתנצלות, חסר שביעות רצון מהרושם האכזרי שעשה על הזרה ומקבל את שמו החדש בעודו שרוי בהלם.
"אתה ממש גשש מעולה," היא אמרה, רגועה מתשובתו ובה בעת מודאגת, היה קל מדי להניא אותו מתוכניתו, "ביתי נמצא לא רחוק מכאן, שניכם מוזמנים להישאר ולאגור כוחות. אין צורך למהר. יש לנו אוכל ומים בשפע; הגמל הצעיר שלך יחלים תוך זמן קצר. עזור לי להוביל אותו בעדינות לביתי."
"כבר ניסיתי להרים אותו אך הכאב שלו גדול מכדי ללכת." אמר דבאק בזמן שהאישה חלפה על פניו ושלפה דשא טרי מהחגורה הקשורה לגבה בכדי להאכיל ולנחם את הגמל הפצוע. הרעב והסקרנות עזרו להסיח את דעתו של הגמל ולהרגיעו; דבאק והאישה, ניסו לתמוך בגמל כמיטב יכולתם, במיוחד מהרגליים האחוריות. בעודם מתמרנים את הגמל אל מחוץ לנקיק, דבאק הופתע מהתנהגותה של החיה. בדרך כלל הגמל חשדן כלפי זרים. בנסיבות רגילות, הגמל לא מרשה לזרים להאכילו או אפילו לגעת בו, אבל החיה התנהגה כמעט כאילו היא התרגלה לאישה כבר קודם. כשעברו על פני הצוק, ראו את סביבתם משתנה לנווה מדבר שופע בעצי דקל, שיחים ועשב גבוה – עמק ירוק בין הסלעים הצחיחים והעקרים. כשהגיעו לביתה, הם ראו מפל מים גבוה אך צר אשר התחלק לשלושה זרמים ונשפך אל תוך אגם. המים הקרים יצרו לחות מהנה ואוויר צח באמצע המדבר, בדיוק כמו גן עדן ודבאק ידע להעריך את השלווה הזאת. "עכשיו אני מבין למה את קוראת למקום הזה בית, נווה המדבר הזה הוא באמת מקום מפלט באמצע המדבר." אמר דבאק בעודו מתפעל מנווה המדבר. "זה באמת מקום נהדר. אגב, שמי מודי. ראשית, עלינו לאסוף אוכל לגמל שלך, אחר כך נוכל להכין לעצמנו ארוחה קטנה." היא אמרה בחיוך תוך שהם מתחילים לאסוף דשא טרי ועלים מהשיחים. כשהחלו לאסוף אוכל לגמל, דבאק שם לב כי הוא מזהה את הצמחייה המועטה אך המגוונת הנמצאת בעמק. בעודו מאכיל את הגמל הרגוע, מודי חבשה את הגמל בכדי לעצור את הדימום. לאחר מכן הם הלכו לאסוף לעצמם מזון.
"מעולם לא ראיתי את רוב הצמחים הללו, כולם ראויים למאכל?" שאל דבאק בהשתאות.
"אל תדאג, אני יכולה ללמד אותך כל מה שצריך לדעת בכדי לבשל ולאכול בבטחה בעמק הקטן הזה. הפרי שנמצא ממש מתחתיך הוא החציל, אותו הבאתי ושתלתי בעצמי בעמק הזה. בדרך כלל הוא גדל במקום רחוק מכאן; אני בטוחה שאף פעם לא ראית אחד כזה קודם. אנחנו צריכים ארבעה גדולים כאלו בצבע סגול כהה," אמרה מודי והלכה אל עבר קבוצת עצים, "חופן של פטרוזיליה ואותה כמות של מנטה." דבאק אסף את העשבים ונזכר בניחוח.
"אני מכיר את העשבים האלו, "אמר דבאק, "אבל לא נתקלתי בניחוחותיהם כבר זמן רב. אפילו עצי אפרסק ולימון פורחים בעמק היפה שלך."
"אתה יודע כיצד לקטוף תמרים?" שאלה מודי בחיוך והצביעה על עץ דקל. "בדרך כלל אני אוסף את התמרים מהקרקע," השיב דבאק, "אבל אני לא אוהב את הטעם."
"כמובן שטעמם מעופש כאשר מרימים אותם מהקרקע, אלו בדרך כלל בשלים יתר על המידה" אמרה מודי משעושעת, "עליך לטפס על עץ הדקל, יש ענפים כבדים עם המון תמרים טריים. אתה יכול לטפס על הדקל הזה, אני אראה לך כיצד לקטוף את התמרים מעץ הדקל ששם." מודי וידאה שדבאק יוכל לצפות ולחזור על מעשיה בזמן שהיא מטפסת אל צמרתו של עץ הדקל הרכון מעט. היא הניחה את כף רגלה על אחת מבליטותיו הרבות של העץ, אחזה בגזע בידיה ודחפה עצמה אל עבר הבליטה הבאה; דבאק הבין במהרה והחל לחקות את הטכניקה שלה. כשטיפס במעלה ענפי הדקל, האור נעשה בהיר יותר ויותר ואחרי שהתנשאו שניהם מעל עצי הפרי, היה עליהם לצמצם את עיניהם בכדי להגיע לצמרת בבטחה.
"אתה יכול להשתמש בסכין שלך כדי לחתוך ענף של תמרים." אמרה מודי בעודה קוטפת עלי דקל צעירים. דבאק שלף את סכין אבן הצור שלו בעלת ידית העץ והחל לחתוך את הנבט הכתום. הוא השתמש בכלי שלו כמו מסור קטן, כאשר הענף הכבד התנתק מהר מהמצופה, המשקל משך את דבאק הצידה והיה עליו למצוא מחדש את שיווי משקלו. "אתה יכול להפיל את התמרים," הציעה מודי, "ולרדת למטה בשתי ידייך." אך קודם כל, דבאק רצה להסתכל סביב, הוא זיהה את מקורו של מפל המים ואת הציפורים דואות להן למטה מן השמים אל תוך העמק. אפילו עץ הדקל הגבוה ביותר לא הגיע לגובהם של הסלעים הסובבים, מה ששמר על נווה המדבר נסתר מעיניהם של אורחים לא צפויים. כשמודי סיימה לאסוף עלים, דבאק הפיל את ענף התמרים והם ירדו חזרה אל הקרקע. הוא הרים את התמרים והחל לאכול את אותם במהירות. הפירות היו עדיין חמימים מאור השמש וטעמם המתוק כדבש מילא את פיו. "אתה בטח גווע ברעב," אמרה מודי וקולה נשמע אשם בעודה צופה בו זולל את התמרים והושיטה לו עוד אפרסקים. "אתה יכול להמשיך לאכול ולעזור לי להכין את האוכל אחר כך." הם הלכו אל עבר בור אש ליד האגם; זה נראה כאילו עבר לא מעט זמן מאז שמודי הדליקה שם אש בפעם האחרונה. היא נכנסה אל תוך בקתת דשא קטנה וחבויה היטב, אותה דבאק לא זיהה קודם. כשמודי יצאה מהבקתה, היא נשאה כלי חרס, מקדח אש וחומר בעירה אל עבר בור האש. מהר מאוד התברר שמודי מנוסה מאוד בהדלקת מדורות. היא הניחה לוח עם חריץ על פני חומר הבעירה ולחצה את המקדח על פני הגומחה. היא סובבה נמרצות את המקדח עד אשר גחלת החלה לרדת אל עבר חומר הבעירה ומעט עשן החל לעלות.
"כל הכבוד!" אמר דבאק בהתלהבות על הצלחתה המהירה ומודי הניחה את הלהבה הקטנה על כר בטוח של דשא יבש, העבירה אותו אל עבר בור האש וכיסתה את אותה בענפים קטנים. עד מהרה הרוח גרמה לאש להתפשט מהדשא אל הענפים, מה שאפשר למודי המרוצה להשען אחורה ולצפות באש ההולכת וגדלה. לאחר מכן, היא הכינה את החצילים. בכדי לצלות אותם, מודי הניחה אותם בקערה שטוחה וגדולה והניחה את הקערה מעל עצי ההסקה. "אני יכול לעזור לך?" שאל דבאק לאחר שרעבו שכך.
"בוא איתי," אמרה מודי והצביעה אל עבר בקתת הדשא, "אתה יכול לעזור לי לטחון את הדגנים." הם נכנסו אל הבקתה ודבאק מאוד הופתע למצוא מערה קטנה עם טמפרטורה נעימה מאוד. הבקתה כיסתה רק את הכניסה וסגרה את המערה מפני החום שבחוץ. החדר שנוצר היה מרווח ובעל צורה עגולה בקוטר של תשעה צעדים. במערה היה מספיק מקום לשלוש מיטות חציר, תיבת עץ כהה, פינה עם כלי חרס שונים ואבני רחיים ולידם סיר גדול עם דגנים. דבאק ידע מה לעשות והינהן. מודי חזרה אל המדורה והחלה לקצץ בידיה את עשבי התיבול לחתיכות קטנות. תוך כדי שהוא טוחן את הדגנים, הבין דבאק עד כמה הוא בר מזל. מצבו הנואש והתאונה שקרתה הפכו לקבלת פנים חמה, סיוע, מקלט, מים ואוכל. הוא לא הצליח לחשוב על דרך מתאימה להודות למודי ולהראות לה כמה הוא אסיר תודה. הקמח החל להערם ומידי פעם, דבאק יכל לראות את מודי הולכת אל עבר עצי הפרי וחוזרת אל המדורה. הזמן חלף במהירות.
"אתה יכול לקחת הפסקה ולשטוף את עצמך בזמן שאני טוחנת את שאר הקמח שאנחנו צריכים." אמרה מודי, ברגע שזיהתה שזרועותיו של דבאק עייפו מלהזיז את אבני הרחיים.
"תודה." אמר דבאק ויצא מהבקתה. גופו ובגדיו היו מכוסים לחלוטין בחול ואבק; יתר על כן, הוא יכל להרגיש חול רב על שיערו כאשר עיסה את ראשו. דבאק דשדש במים וניסה לרדת היישר אל מתחת למפל. כאשר הוא נעמד תחת למפל, הוא נדהם לראות כיצד המים המכים על ראשו מנקים אותו ואת בגדיו ברגע. הוא פסע קדימה והזיז את השיער הרטוב מפניו וראה את מודי מניחה תנור עגול על פני המדורה. הוא יצא מהאגם בסקרנות והתיישב ליד האש, מנסה להתייבש במהירות. היא אחזה בקערה עם הבצק המוכן וחיכתה מעט עד שהתנור יתחמם. הבצק הופרד ועוצב לחתיכות קטנות, עגולות ושטוחות. מודי הניחה את הבצק בידה והדביקה אותו אל החלק הפנימי של התנור; הבצק נדבק לדפנות התנור והאפייה כבר החלה. לאחר שהוסיפה עוד שתי חתיכות בצק שטוחות, החתיכה הראשונה כבר הייתה מוכנה. היא ניתקה את הלחם החמים והשטוח מדפנות התנור. הקרום היה מנוקד בגווני חום וריחו הטרי היה טעים. לפתע נשמע רשרוש דשא מאחוריהם וראשו של הגמל הופיע בין השיחים. הוא פנה אל עבר המים והחל לשתות.
"איך קוראים לו?" שאלה מודי.
"אין לו שם עדיין." ענה דבאק.
"אני אוהבת את השם קֵסים. נשמע נחמד, לא?" אמרה מודי.
"כן, נשמע טוב. מה פירוש השם?" שאל דבאק. הגמל סיים לשתות, ניגש אליהם ליד המדורה ונשכב לו כשני צעדים מאחורי מודי ודבאק.
"אין לזה משמעות עדיין." אמרה מודי והסתכלה על הגמל. כולם נאספו מסביב למדורה והאוכל כבר היה מוכן. סוף סוף הארוחה יכלה להתחיל. ספלי מים מתוקים, ערימת לחם, פירות שונים והמנה העיקרית – קערת חציל קלוי מעורבב עם עשבי תיבול, מיץ לימון וזרעי רימון. לא היה ניתן יותר לראות את השמש בתוך העמק החבוי ולפתע החשיך מסביבם במהירות. הם הרימו את כוסותיהם.
"תודה לך, קיבלת אותנו בזרועות פתוחות, הצעת לנו עזרה, מים ואוכל. אם יש דרך בה אוכל להוכיר לך תודה, אמרי נא לי ואעזור לך." אמר דבאק בכנות.
"אני שמחה שהיה ביכולתי לעזור," אמרה מודי ושתתה מספלה. הם טבלו את הלחם בחצילים הקלויים ואכלו אפרסקים ותמרים. השילוב של החציל המעושן, הפירות העסיסיים והתמרים המתוקים כדבש היה כנראה הארוחה הטובה ביותר שטעם דבאק מימיו. הם אכלו ושמחו על הדרך שבה האירועים התגלגלו. הם הרגישו נהדר בבטן מלאה. "אתה אוהב סיפורים?" שאלה מודי ודבאק הנהן בראשו לחיוב.
"סוּד וסַד היו בובות עם ליבת קסם שהוחדרה אליהן על ידי היוצר שלהן. הן לא יכלו לזכור ממנו דבר, אפילו לא את מראהו או את קולו, מלבד משפט אחד: "הגנו על הליבה הקסומה שלכן ואל תחשפו אותה בפני אף אדם, אפילו לא עצמכן." האחים לא ממש הבינו מה משמעות המשפט ולפעמים הם ניסו לחפש אחר חפץ קשה תחת עור הטקסטיל שלהם, אך לא היה שום סימן. מפעם לפעם, כשהיו מתכופפים או מתמתחים, נשמע קול של נייר מתקמט, אך הם לא הצליחו להבין מה בדיוק גורם לצליל הזה והתעלמו ממנו. הם חיו במושב על חוף הים עם מספר בני אדם. סוּד, שהיה בטוח מאוד בכוחו, מעולם לא הסתיר את היותו בובה והראה לכל שכניו את עור הטקסטיל הגולמי שלו ואת שיערו העשוי חבלים. סַד תמיד זכרה את המשפט שאמר להם היוצר שלהם והיתה זהירה מספיק בכדי להשתמש באבקת עור בכדי לכסות את מבנה הטקסטיל שלה והחליפה את שיערה העשוי חבלים בשיער סוס אמיתי. היא נעלה נעליים סגורות ולבשה שמלה ארוכה בכדי לכסות את רגליה וכפות רגליה, בשל העובדה שהאבקה נהגה להתמוסס במקומות אלה במהלך תנועה. היא אפילו השתמשה בבושם יסמין בכדי להריח ולהראות בדיוק כמו בת אנוש. סוּד וסַד חיו בקרב הקהילה ואפילו התיידדו איתם, אך סוּד התאהב באישה צעירה והם נהגו לצאת בחשאי להליכות לאורך החוף. יום אחד, בדרכם חזרה הביתה, הקשר הסודי שלהם עבר טלטלה. קבוצה של גברים צעירים, צרי עין ומלאי שאט נפש לנוכח הקשר הבלתי רגיל, הקיפו את סוּד והחלו לדחוף אותו הרחק מאהובתו. היא ניסתה לעזור לאהובה, אך הצעירים עלו עליהם במספרם בקלות והחלו לקרוע את עור הטקסטיל של סוּד. סוּד ניסה להגן על עצמו, אבל היה חסר אונים וכשהם שלפו את המילוי שלו, התגלתה פיסת פפירוס קטנה. לפתע, ידיו וראשו של סוּד נפלו ארצה חסרי חיים. הקבוצה הפסיקה ועזבה את הבובה הקרועה ואת הצעירה. היא התאבלה על גופתו. בעודה בוכה היא ניסתה להחזיר את המילוי ועור הטקסטיל של סוּד בחזרה למקומו ומצאה את פיסת הפפירוס. היא הרימה את סוּד ורצה אל ביתם של סוּד וסַד, בחיפוש אחר אחותו. כאשר סַד הבחינה בסוּד ובפיסת הפפירוס בידה של האישה, היא הבינה סוף סוף את משמעות המשפט של יוצרם. סַד אמרה לצעירה להכניס את סוּד במהירות לתוך הבית. הן סגרו את הדלת ווידאו שאף אחד לא יכול לראות אותן. סַד השתמשה בסכין בכדי לנתק את פלג גופו התחתון של סוּד והניחה את פלג גופו העליון על השולחן. היא שלפה חוט ומחט והחלה לתפור חזרה את עור פלג גופו העליון ונשכבה על השולחן. סוּד וסַד שכבו על גבם כשראשו של סוּד פונה אל קצה אחד של השולחן וראשה פונה אל הקצה השני. סַד ביקשה מהאישה להסתובב, מחשש שמא האישה תראה את פיסת הפפירוס שלה, והורידה את שמלתה הארוכה. היא החליטה לתפור את פלגי גופם העליון יחד מהטבור. בזהירות היא חתכה את פלג גופה התחתון, מנסה שלא לפגוע במילוי שהכיל את ליבת הקסם שלה. לפני שהחלה לתפור את פלג גופה העליון לזה של סוּד, סַד החלה לדחוף עוד מילוי מתחת עורם ולרגע קט, יכלה לראות פינה קטנה מהפפירוס והסתירה אותו במהירות. היא תפרה את עור הטקסטיל שלהם סביב בטנם המשותפת; כשסיימה סַד עם התפר האחרון, סוּד התעורר."
"זה הסוף?" שאל דבאק בהתלהבות, להוט לעוד אחרי שמודי הפסיקה לספר את סיפורה.
"זה לא סוף הסיפור של סוּד וסַד, זאת היא רק ההתחלה." אמרה מודי בעייפות.
"אני שמחה שנהנית מהסיפור עד כה, אני מבטיחה לך שהפרקים הבאים יהיו אפילו יותר מרגשים ומרתקים. לילה טוב, דבאק."
תרגמו מגרמנית: אילן לוינזון ושירי שפירא
אולריך קלוזה, בן 25
השתתף בתוכנית חילופי סטודנטים ב-2009/2010 ונמצא מאז בקשר מתמיד עם ישראל.
2100 לערך לפנה"ס
על עלייה צרה ותלולה, בין קירות אבן חול בגווני אדום וצהוב בהירים, הלכו גבר צעיר וגמל. לאחר כמעט עשרה ימים תחת השמש הקופחת, ללא מחסה או הזדמנות להצטייד מחדש בצידה לדרך, הגבר היה מורעב ומיובש. הוא נשלח במהלך בצורת מתמשכת לחפש אחר שטחי מרעה חדשים עבור משפחתו, שהינם רועי צאן נודדים. הוא הלך לאיבוד בתוך מבוך של שבילים שהעין בקושי מצליחה לראות והמשיך לנדוד נואשות בחיפוש אחר מקור מים. במשך כל חייו, זרמים מן ההרים השקו את השדות של משפחתו, אך בימים אלה, הזרמים נשארו יבשים אפילו בתקופות הגשומות. זה נראה כאילו השביל נחצב בידי מים, הרוח והחול החליקו את הסלעים הגבוהים; אבל היו שם רק חול, אבק ושום סימן ישיר למים. ואכן, אפילו שיחי הערער העמידים שראה בדרכו, קמלו תחת השמש. הזרם התייבש מזמן; במקום מים מתוקים, הוא חש כיצד הרוח החמה מעלה את חום גופו והוא היה מוכרח לחסות בצילו של סלע. הגבר והגמל התיישבו על קצה הצוק ליד עיקול בשביל; בנקודה זאת, הוא יכל לראות את עמק דנה, העמק של משפחתו עם עצי הברוש הגבוהים, הצבע הירוק היחיד שהוא יכל לזהות. הוא חש בושה, ללא חדשות טובות על שטחי מרעה ירוקים יותר. הוא רצה לפחות למלא את המימייה שלו, שאת תכולתה הוא סיים לשתות כבר מזמן. הסימנים היו ברורים והוא הבין שהוא לא ימצא פה שום אגם או אפילו זרם קטן. הוא התחבט בשאלה האם להמשיך בחיפושיו או לעזוב את העמק עם כל העדר. המשך ההליכה אל עבר הלא נודע תביא לבטח לאובדן של חלק גדול מהחיות, ומצד שני, כל העזים ואולי גם חלק מהגמלים עלולים למות ברעב ובצמא בקרוב ללא גשם.
לפתע, ציוץ ציפורים נשמע בבירור, קצב חוזר של צלילים גבוהים ומהירים. הוא קם במהירות, אבל ללא שום תנועה פתאומית, בכדי לראות את הציפור ושם הוא מצא אותה; רק מספר צעדים מלפניו, בתוך שיח ממש ליד השביל. היה קל לזהות את הציפור הקטנה, רוב נוצותיה היו צהובות כלימון ורק בקצות כנפיה ניתן היה לראות מספר נוצות שחורות. השיר המתוק נקטע לפתע והציפור הקטנה עפה מעבר לצוק, הגבר הצעיר מיהר חזרה אל נקודת התצפית; מתוך ייאוש מוחלט לקבל עוד מידע, הוא נתקל בחוזקה בגמל שעמד לקום; רגליו האחוריות איבדו את אחיזתן, הגמל החליק מעבר לקצה הצוק ונפל במורד ההר התלול. הגבר שמע זעקת כאב איומה כאשר הגמל פגע בקרקע. מספר סלעים גדולים הסתירו את הגמל אשר המשיך לפלוט זעקות סבל צורמות ואומללות בתחתית הנקיק. הגבר השתמש בסלעים הגדולים כמדרגות לקרקע וקפץ מאבן לאבן אל עבר הגמל שלו. הקפיצות מאבן לאבן היו גדולות מאשר חשב ורגליו החלו לכאוב, אך הוא הגיע לקרקע וראה את העור הקרוע על גבו של הגמל ומספר חבורות קשות.
"אוי לא, לא, לא! מה עליי לעשות?" צעק הגבר הצעיר, כעת לאחר שראה והבין את חומרת התאונה והחל לחוש בהלה. "תפסיק לצעוק, אני רואה כמה קשה נפצעת. הו, פציעותיך נראות נורא, אך עלינו להוציא אותך מן הנקיק חזרה אל השביל. קדימה, אעזור לך לקום על רגליך ולחזור אל השביל." הוא ניסה להרים את הגמל ולהעמידו חזרה על רגליו, אך הגמל נשך את זרועו והכאיב לו בכדי להרחיקו ממנו, הוא עדיין היה קפוא מהפגיעה. הגבר שמע את זעקותיו של הגמל המדמם, קיווה שהגמל יבין אותו וישמע בקולו, הוא הבין כי אחרי פציעות כה קשות לא ישרוד הגמל במקום הזה. הדבר שימש לו תירוץ לחסוך מעצמו את מראה הסבל וייסורי המוות. הוא לא חשב עוד על הגמל הצעיר, אלא רק על כיצד ייפטר ממראה זה, מהצעקות ומהכאב בזרועו. הוא הדחיק את שאר התוצאות של מעשיו, את העובדה שהכאב בזרועו פסק, שהצעקות עודן מהדהדות בראשו, ולא הצליח לחשוב עוד אלא על דבר אחד. "זה לא עובד ואתה לעולם לא תצליח לצאת ממלכודת המוות הזאת," לאחר רגע קצר של שתיקה, קולו האפיל לנוכח מעשה הזוועה הקרב, "עליי לעשות זאת עכשיו." בתוך ההמולה והרעש נשמעו כעת רק צעדים מתקרבים בזריזות; לפתע הגיעה במהרה למקום אישה שהסתקרנה למשמע הדרמה העצובה, שם מצאה את הגמל הסובל ואת הגבר הצעיר מצמיד סכין לגרונה של החיה.
"שלא תעז להרוג את הגמל המסכן הזה ליד ביתי, רד ממנו, דַבַּאק!" היא אמרה ואצה לעזרתו של הגמל. היא לבשה לגופה טוניקה לבנה ופשוטה עם חגורה דמוית חבל וסנדלים.
"על מה את מדברת? שמי אינו דבאק ואיך את קוראת למקום הזה בית? אני מגשש באיזור הזה כבר כמה ימים ולא מצאתי כלום מלבד חול, אדמה צחיחה ושבילים מסוכנים בתוך ההרים." ענה דבאק כמעט בהתנצלות, חסר שביעות רצון מהרושם האכזרי שעשה על הזרה ומקבל את שמו החדש בעודו שרוי בהלם.
"אתה ממש גשש מעולה," היא אמרה, רגועה מתשובתו ובה בעת מודאגת, היה קל מדי להניא אותו מתוכניתו, "ביתי נמצא לא רחוק מכאן, שניכם מוזמנים להישאר ולאגור כוחות. אין צורך למהר. יש לנו אוכל ומים בשפע; הגמל הצעיר שלך יחלים תוך זמן קצר. עזור לי להוביל אותו בעדינות לביתי."
"כבר ניסיתי להרים אותו אך הכאב שלו גדול מכדי ללכת." אמר דבאק בזמן שהאישה חלפה על פניו ושלפה דשא טרי מהחגורה הקשורה לגבה בכדי להאכיל ולנחם את הגמל הפצוע. הרעב והסקרנות עזרו להסיח את דעתו של הגמל ולהרגיעו; דבאק והאישה, ניסו לתמוך בגמל כמיטב יכולתם, במיוחד מהרגליים האחוריות. בעודם מתמרנים את הגמל אל מחוץ לנקיק, דבאק הופתע מהתנהגותה של החיה. בדרך כלל הגמל חשדן כלפי זרים. בנסיבות רגילות, הגמל לא מרשה לזרים להאכילו או אפילו לגעת בו, אבל החיה התנהגה כמעט כאילו היא התרגלה לאישה כבר קודם. כשעברו על פני הצוק, ראו את סביבתם משתנה לנווה מדבר שופע בעצי דקל, שיחים ועשב גבוה – עמק ירוק בין הסלעים הצחיחים והעקרים. כשהגיעו לביתה, הם ראו מפל מים גבוה אך צר אשר התחלק לשלושה זרמים ונשפך אל תוך אגם. המים הקרים יצרו לחות מהנה ואוויר צח באמצע המדבר, בדיוק כמו גן עדן ודבאק ידע להעריך את השלווה הזאת. "עכשיו אני מבין למה את קוראת למקום הזה בית, נווה המדבר הזה הוא באמת מקום מפלט באמצע המדבר." אמר דבאק בעודו מתפעל מנווה המדבר. "זה באמת מקום נהדר. אגב, שמי מודי. ראשית, עלינו לאסוף אוכל לגמל שלך, אחר כך נוכל להכין לעצמנו ארוחה קטנה." היא אמרה בחיוך תוך שהם מתחילים לאסוף דשא טרי ועלים מהשיחים. כשהחלו לאסוף אוכל לגמל, דבאק שם לב כי הוא מזהה את הצמחייה המועטה אך המגוונת הנמצאת בעמק. בעודו מאכיל את הגמל הרגוע, מודי חבשה את הגמל בכדי לעצור את הדימום. לאחר מכן הם הלכו לאסוף לעצמם מזון.
"מעולם לא ראיתי את רוב הצמחים הללו, כולם ראויים למאכל?" שאל דבאק בהשתאות.
"אל תדאג, אני יכולה ללמד אותך כל מה שצריך לדעת בכדי לבשל ולאכול בבטחה בעמק הקטן הזה. הפרי שנמצא ממש מתחתיך הוא החציל, אותו הבאתי ושתלתי בעצמי בעמק הזה. בדרך כלל הוא גדל במקום רחוק מכאן; אני בטוחה שאף פעם לא ראית אחד כזה קודם. אנחנו צריכים ארבעה גדולים כאלו בצבע סגול כהה," אמרה מודי והלכה אל עבר קבוצת עצים, "חופן של פטרוזיליה ואותה כמות של מנטה." דבאק אסף את העשבים ונזכר בניחוח.
"אני מכיר את העשבים האלו, "אמר דבאק, "אבל לא נתקלתי בניחוחותיהם כבר זמן רב. אפילו עצי אפרסק ולימון פורחים בעמק היפה שלך."
"אתה יודע כיצד לקטוף תמרים?" שאלה מודי בחיוך והצביעה על עץ דקל. "בדרך כלל אני אוסף את התמרים מהקרקע," השיב דבאק, "אבל אני לא אוהב את הטעם."
"כמובן שטעמם מעופש כאשר מרימים אותם מהקרקע, אלו בדרך כלל בשלים יתר על המידה" אמרה מודי משעושעת, "עליך לטפס על עץ הדקל, יש ענפים כבדים עם המון תמרים טריים. אתה יכול לטפס על הדקל הזה, אני אראה לך כיצד לקטוף את התמרים מעץ הדקל ששם." מודי וידאה שדבאק יוכל לצפות ולחזור על מעשיה בזמן שהיא מטפסת אל צמרתו של עץ הדקל הרכון מעט. היא הניחה את כף רגלה על אחת מבליטותיו הרבות של העץ, אחזה בגזע בידיה ודחפה עצמה אל עבר הבליטה הבאה; דבאק הבין במהרה והחל לחקות את הטכניקה שלה. כשטיפס במעלה ענפי הדקל, האור נעשה בהיר יותר ויותר ואחרי שהתנשאו שניהם מעל עצי הפרי, היה עליהם לצמצם את עיניהם בכדי להגיע לצמרת בבטחה.
"אתה יכול להשתמש בסכין שלך כדי לחתוך ענף של תמרים." אמרה מודי בעודה קוטפת עלי דקל צעירים. דבאק שלף את סכין אבן הצור שלו בעלת ידית העץ והחל לחתוך את הנבט הכתום. הוא השתמש בכלי שלו כמו מסור קטן, כאשר הענף הכבד התנתק מהר מהמצופה, המשקל משך את דבאק הצידה והיה עליו למצוא מחדש את שיווי משקלו. "אתה יכול להפיל את התמרים," הציעה מודי, "ולרדת למטה בשתי ידייך." אך קודם כל, דבאק רצה להסתכל סביב, הוא זיהה את מקורו של מפל המים ואת הציפורים דואות להן למטה מן השמים אל תוך העמק. אפילו עץ הדקל הגבוה ביותר לא הגיע לגובהם של הסלעים הסובבים, מה ששמר על נווה המדבר נסתר מעיניהם של אורחים לא צפויים. כשמודי סיימה לאסוף עלים, דבאק הפיל את ענף התמרים והם ירדו חזרה אל הקרקע. הוא הרים את התמרים והחל לאכול את אותם במהירות. הפירות היו עדיין חמימים מאור השמש וטעמם המתוק כדבש מילא את פיו. "אתה בטח גווע ברעב," אמרה מודי וקולה נשמע אשם בעודה צופה בו זולל את התמרים והושיטה לו עוד אפרסקים. "אתה יכול להמשיך לאכול ולעזור לי להכין את האוכל אחר כך." הם הלכו אל עבר בור אש ליד האגם; זה נראה כאילו עבר לא מעט זמן מאז שמודי הדליקה שם אש בפעם האחרונה. היא נכנסה אל תוך בקתת דשא קטנה וחבויה היטב, אותה דבאק לא זיהה קודם. כשמודי יצאה מהבקתה, היא נשאה כלי חרס, מקדח אש וחומר בעירה אל עבר בור האש. מהר מאוד התברר שמודי מנוסה מאוד בהדלקת מדורות. היא הניחה לוח עם חריץ על פני חומר הבעירה ולחצה את המקדח על פני הגומחה. היא סובבה נמרצות את המקדח עד אשר גחלת החלה לרדת אל עבר חומר הבעירה ומעט עשן החל לעלות.
"כל הכבוד!" אמר דבאק בהתלהבות על הצלחתה המהירה ומודי הניחה את הלהבה הקטנה על כר בטוח של דשא יבש, העבירה אותו אל עבר בור האש וכיסתה את אותה בענפים קטנים. עד מהרה הרוח גרמה לאש להתפשט מהדשא אל הענפים, מה שאפשר למודי המרוצה להשען אחורה ולצפות באש ההולכת וגדלה. לאחר מכן, היא הכינה את החצילים. בכדי לצלות אותם, מודי הניחה אותם בקערה שטוחה וגדולה והניחה את הקערה מעל עצי ההסקה. "אני יכול לעזור לך?" שאל דבאק לאחר שרעבו שכך.
"בוא איתי," אמרה מודי והצביעה אל עבר בקתת הדשא, "אתה יכול לעזור לי לטחון את הדגנים." הם נכנסו אל הבקתה ודבאק מאוד הופתע למצוא מערה קטנה עם טמפרטורה נעימה מאוד. הבקתה כיסתה רק את הכניסה וסגרה את המערה מפני החום שבחוץ. החדר שנוצר היה מרווח ובעל צורה עגולה בקוטר של תשעה צעדים. במערה היה מספיק מקום לשלוש מיטות חציר, תיבת עץ כהה, פינה עם כלי חרס שונים ואבני רחיים ולידם סיר גדול עם דגנים. דבאק ידע מה לעשות והינהן. מודי חזרה אל המדורה והחלה לקצץ בידיה את עשבי התיבול לחתיכות קטנות. תוך כדי שהוא טוחן את הדגנים, הבין דבאק עד כמה הוא בר מזל. מצבו הנואש והתאונה שקרתה הפכו לקבלת פנים חמה, סיוע, מקלט, מים ואוכל. הוא לא הצליח לחשוב על דרך מתאימה להודות למודי ולהראות לה כמה הוא אסיר תודה. הקמח החל להערם ומידי פעם, דבאק יכל לראות את מודי הולכת אל עבר עצי הפרי וחוזרת אל המדורה. הזמן חלף במהירות.
"אתה יכול לקחת הפסקה ולשטוף את עצמך בזמן שאני טוחנת את שאר הקמח שאנחנו צריכים." אמרה מודי, ברגע שזיהתה שזרועותיו של דבאק עייפו מלהזיז את אבני הרחיים.
"תודה." אמר דבאק ויצא מהבקתה. גופו ובגדיו היו מכוסים לחלוטין בחול ואבק; יתר על כן, הוא יכל להרגיש חול רב על שיערו כאשר עיסה את ראשו. דבאק דשדש במים וניסה לרדת היישר אל מתחת למפל. כאשר הוא נעמד תחת למפל, הוא נדהם לראות כיצד המים המכים על ראשו מנקים אותו ואת בגדיו ברגע. הוא פסע קדימה והזיז את השיער הרטוב מפניו וראה את מודי מניחה תנור עגול על פני המדורה. הוא יצא מהאגם בסקרנות והתיישב ליד האש, מנסה להתייבש במהירות. היא אחזה בקערה עם הבצק המוכן וחיכתה מעט עד שהתנור יתחמם. הבצק הופרד ועוצב לחתיכות קטנות, עגולות ושטוחות. מודי הניחה את הבצק בידה והדביקה אותו אל החלק הפנימי של התנור; הבצק נדבק לדפנות התנור והאפייה כבר החלה. לאחר שהוסיפה עוד שתי חתיכות בצק שטוחות, החתיכה הראשונה כבר הייתה מוכנה. היא ניתקה את הלחם החמים והשטוח מדפנות התנור. הקרום היה מנוקד בגווני חום וריחו הטרי היה טעים. לפתע נשמע רשרוש דשא מאחוריהם וראשו של הגמל הופיע בין השיחים. הוא פנה אל עבר המים והחל לשתות.
"איך קוראים לו?" שאלה מודי.
"אין לו שם עדיין." ענה דבאק.
"אני אוהבת את השם קֵסים. נשמע נחמד, לא?" אמרה מודי.
"כן, נשמע טוב. מה פירוש השם?" שאל דבאק. הגמל סיים לשתות, ניגש אליהם ליד המדורה ונשכב לו כשני צעדים מאחורי מודי ודבאק.
"אין לזה משמעות עדיין." אמרה מודי והסתכלה על הגמל. כולם נאספו מסביב למדורה והאוכל כבר היה מוכן. סוף סוף הארוחה יכלה להתחיל. ספלי מים מתוקים, ערימת לחם, פירות שונים והמנה העיקרית – קערת חציל קלוי מעורבב עם עשבי תיבול, מיץ לימון וזרעי רימון. לא היה ניתן יותר לראות את השמש בתוך העמק החבוי ולפתע החשיך מסביבם במהירות. הם הרימו את כוסותיהם.
"תודה לך, קיבלת אותנו בזרועות פתוחות, הצעת לנו עזרה, מים ואוכל. אם יש דרך בה אוכל להוכיר לך תודה, אמרי נא לי ואעזור לך." אמר דבאק בכנות.
"אני שמחה שהיה ביכולתי לעזור," אמרה מודי ושתתה מספלה. הם טבלו את הלחם בחצילים הקלויים ואכלו אפרסקים ותמרים. השילוב של החציל המעושן, הפירות העסיסיים והתמרים המתוקים כדבש היה כנראה הארוחה הטובה ביותר שטעם דבאק מימיו. הם אכלו ושמחו על הדרך שבה האירועים התגלגלו. הם הרגישו נהדר בבטן מלאה. "אתה אוהב סיפורים?" שאלה מודי ודבאק הנהן בראשו לחיוב.
"סוּד וסַד היו בובות עם ליבת קסם שהוחדרה אליהן על ידי היוצר שלהן. הן לא יכלו לזכור ממנו דבר, אפילו לא את מראהו או את קולו, מלבד משפט אחד: "הגנו על הליבה הקסומה שלכן ואל תחשפו אותה בפני אף אדם, אפילו לא עצמכן." האחים לא ממש הבינו מה משמעות המשפט ולפעמים הם ניסו לחפש אחר חפץ קשה תחת עור הטקסטיל שלהם, אך לא היה שום סימן. מפעם לפעם, כשהיו מתכופפים או מתמתחים, נשמע קול של נייר מתקמט, אך הם לא הצליחו להבין מה בדיוק גורם לצליל הזה והתעלמו ממנו. הם חיו במושב על חוף הים עם מספר בני אדם. סוּד, שהיה בטוח מאוד בכוחו, מעולם לא הסתיר את היותו בובה והראה לכל שכניו את עור הטקסטיל הגולמי שלו ואת שיערו העשוי חבלים. סַד תמיד זכרה את המשפט שאמר להם היוצר שלהם והיתה זהירה מספיק בכדי להשתמש באבקת עור בכדי לכסות את מבנה הטקסטיל שלה והחליפה את שיערה העשוי חבלים בשיער סוס אמיתי. היא נעלה נעליים סגורות ולבשה שמלה ארוכה בכדי לכסות את רגליה וכפות רגליה, בשל העובדה שהאבקה נהגה להתמוסס במקומות אלה במהלך תנועה. היא אפילו השתמשה בבושם יסמין בכדי להריח ולהראות בדיוק כמו בת אנוש. סוּד וסַד חיו בקרב הקהילה ואפילו התיידדו איתם, אך סוּד התאהב באישה צעירה והם נהגו לצאת בחשאי להליכות לאורך החוף. יום אחד, בדרכם חזרה הביתה, הקשר הסודי שלהם עבר טלטלה. קבוצה של גברים צעירים, צרי עין ומלאי שאט נפש לנוכח הקשר הבלתי רגיל, הקיפו את סוּד והחלו לדחוף אותו הרחק מאהובתו. היא ניסתה לעזור לאהובה, אך הצעירים עלו עליהם במספרם בקלות והחלו לקרוע את עור הטקסטיל של סוּד. סוּד ניסה להגן על עצמו, אבל היה חסר אונים וכשהם שלפו את המילוי שלו, התגלתה פיסת פפירוס קטנה. לפתע, ידיו וראשו של סוּד נפלו ארצה חסרי חיים. הקבוצה הפסיקה ועזבה את הבובה הקרועה ואת הצעירה. היא התאבלה על גופתו. בעודה בוכה היא ניסתה להחזיר את המילוי ועור הטקסטיל של סוּד בחזרה למקומו ומצאה את פיסת הפפירוס. היא הרימה את סוּד ורצה אל ביתם של סוּד וסַד, בחיפוש אחר אחותו. כאשר סַד הבחינה בסוּד ובפיסת הפפירוס בידה של האישה, היא הבינה סוף סוף את משמעות המשפט של יוצרם. סַד אמרה לצעירה להכניס את סוּד במהירות לתוך הבית. הן סגרו את הדלת ווידאו שאף אחד לא יכול לראות אותן. סַד השתמשה בסכין בכדי לנתק את פלג גופו התחתון של סוּד והניחה את פלג גופו העליון על השולחן. היא שלפה חוט ומחט והחלה לתפור חזרה את עור פלג גופו העליון ונשכבה על השולחן. סוּד וסַד שכבו על גבם כשראשו של סוּד פונה אל קצה אחד של השולחן וראשה פונה אל הקצה השני. סַד ביקשה מהאישה להסתובב, מחשש שמא האישה תראה את פיסת הפפירוס שלה, והורידה את שמלתה הארוכה. היא החליטה לתפור את פלגי גופם העליון יחד מהטבור. בזהירות היא חתכה את פלג גופה התחתון, מנסה שלא לפגוע במילוי שהכיל את ליבת הקסם שלה. לפני שהחלה לתפור את פלג גופה העליון לזה של סוּד, סַד החלה לדחוף עוד מילוי מתחת עורם ולרגע קט, יכלה לראות פינה קטנה מהפפירוס והסתירה אותו במהירות. היא תפרה את עור הטקסטיל שלהם סביב בטנם המשותפת; כשסיימה סַד עם התפר האחרון, סוּד התעורר."
"זה הסוף?" שאל דבאק בהתלהבות, להוט לעוד אחרי שמודי הפסיקה לספר את סיפורה.
"זה לא סוף הסיפור של סוּד וסַד, זאת היא רק ההתחלה." אמרה מודי בעייפות.
"אני שמחה שנהנית מהסיפור עד כה, אני מבטיחה לך שהפרקים הבאים יהיו אפילו יותר מרגשים ומרתקים. לילה טוב, דבאק."
תרגמו מגרמנית: אילן לוינזון ושירי שפירא
אולריך קלוזה, בן 25
השתתף בתוכנית חילופי סטודנטים ב-2009/2010 ונמצא מאז בקשר מתמיד עם ישראל.