אוליביה שובל / בת 17

"אני אוהבת ישראל"

אני נזכרת בזה כאילו זה היה אתמול. ב-22.1.2017 חיכה לי מכתב בתיבת הדואר. מכתב, בשבילי? כן, גם בעיניי זה היה מוזר, כי אף אחד מהחברים שלי כבר לא כותב מכתבים. כשהחזקתי את המכתב ביד, וכשראיתי את שם השולח, לבי החסיר פעימה. המכתב נשלח מארגון שבאמצעותו ביקשתי להשתתף בחילופים של שלושה שבועות עם ישראל. פתחתי את המעטפה בחשש. מה, ואם לא קיבלו אותי? אבל החשש התברר כבלתי מוצדק. הארגון שלח לי את רשימת המשתתפים ותכנית גולמית של הנסיעה. 28.7.2017 נקבע כמועד כינוס בברלין  שבו ייכנסו המשתתפים הגרמנים לתמונה. חצי השנה עד אז חלפה כהרף עין. קיבלנו את המשלחת הישראלית בברלין בהתרגשות. כאות לחילופים כל אחד מאתנו צייר את דגל ישראל על הפנים ולבשנו בגדים בצבעים של כחול ולבן. עד מהרה התברר שהישראלים קולניים הרבה יותר מהגרמנים, וכשהם ירדו מהאוטובוס הם ממש צעקו לעברנו. מעבר לזה, לעתים קרובות הם הלכו לאיבוד ברחובות ברלין, משום שלא המתינו לנו במקומות המפגש המוסכמים. אבל בלטה גם הנכונות הגבוהה שלהם לעזור ולחלוק כל מה שיש להם. לעתים קרובות הרגשתי שהם לא יכולים ליהנות מהאוכל, אלא אם כן ייתנו לפחות רבע מהמנה למישהו אחר. השבוע שבילינו בו עם הישראלים בברלין חלף ממש מהר, ועוד לפני שהספקתי להשקיע מחשבה מעמיקה יותר במפגש, כבר עזבנו את ברלין. הבידוק הביטחוני בשדה התעופה היה מתיש במיוחד. איש ביטחון תחקר אותי כאילו אני פושעת, ובין השאר שאל אותי אם יש לי פצצה או שמא קיבלתי ממישהו מתנה שעלולה להיות פצצה. כמובן, עניתי בשלילה. כשהגענו סוף-סוף למטוס ההתרגשות גברה מאוד. לא עצמתי עין כל הטיסה וזזתי באי-שקט במושב שלי. ב-8.8.2017 דרכה רגלי בפעם הראשונה על אדמת ישראל. בחורה ישראלית שנעשתה בינתיים חברה קרובה מאוד שלי שאלה אותי מיד: "נו? מה את אומרת? איך כאן?" צחקקתי. קשה לשפוט כשהגעת לפני שלוש דקות בלבד. לכן, רק אמרתי: "כל מה שראיתי עד כה, מדהים". היא הייתה מרוצה מהתשובה, ומשכה אותי ביד לכיוון האוטובוס שהיה אמור להביא אותנו לטרמינל. צמודה לאחרים מרוב דוחק באוטובוס, חייכתי. כבר עכשיו היא הייתה כמו משפחה שנייה שלי, ולא רציתי לחשוב שאפרד מהקבוצה הזאת. החברה הישראלית שלי מיד פתחה בשיחה עם שתי בנות בגילנו שעמדו סמוך אלינו. הפתיחוּת של הישראלים הרשימה אותי מהיום הראשון. אחרי שלקחנו את המזוודות, השותפה הישראלית שלי לחילופים גררה אותי אחריה משום שאימא שלה חיכתה לה בשדה להביא לה משהו שהיא שכחה בבית. עד מהרה התברר לי שהפתיחוּת והנחמדוּת היא לגמרי גם במשפחה שלה. ידעתי שבסוף השבוע אכיר אותה יותר, כשהקבוצה הגרמנית תתפצל כדי להתארח אצל המשפחות המארחות, אבל לעת עתה עלינו לאוטובוס הממוזג שהיה אמור להביא אותנו לירושלים. במשך כל הנסיעה התבוננתי בנוף בהשתאות. הארץ יפה כל כך. בחורה אחת קנתה יוקוללה בברלין, וכך שרנו עד שהפסקנו לרגע כדי לאכול. הבטן קרקרה לי כל כך עד שלא היה אכפת לי בכלל מה שייתנו לנו לאכול. אז התברר שכבר בארוחה הראשונה בארץ הקודש מחכה לנו מאכל טיפוסי מאוד. החברה שלי הסבירה לי במה מדובר, ואני עניתי: "שמעתי על זה פעם, אבל אף פעם לא טעמתי". היא הביטה בי כאילו לא מאמינה. היא לא יכלה להעלות בדעתה שנערה בת 17 בחיים שלה לא אכלה פלאפל. בעל הדוכן ידע רק עברית, אז היא עזרה לי בהזמנה. כדורי הפלאפל הונחו בתוך הפיתה, והיה אפשר לבחור רוטב ואת סוגי הירקות שיהיו בפיתה. שמחות ישבנו בשמש, אכלנו את הפלאפל ושתינו לימונדה תוצרת בית. המלווה של קבוצת הישראלים הביא אותנו הגרמנים למקום שאפשר להמיר כסף, כי בישראל משלמים בשקלים. אחרי שקנינו מלאי נדיב של מים, כדי שלא נגווע מצמא ב-35 מעלות ביום, בערב כולם צנחו למיטה מרוב עייפות. לא רק השמש, גם לדבר באנגלית כל היום והטיולים הרגליים הרבים – שנראה שהישראלים אוהבים – התישו אותנו.

שארית השבוע חלפה במהירות כמו השבוע בברלין, אם לא מהר יותר. מאחר שהחילופים נועדו בעיקר ללמד אותנו על יחסי גרמניה-ישראל, ביקרנו למחרת באחד מאתרי הזיכרון החשובים, אם לא החשוב שבהם, שמיוחד לתיעוד של השמדת היהודים על ידי הנאצים: "יד ושם". כדי להעביר לנו את הנושא בשפה שלנו פיצלו אותנו המדריכים לקבוצה גרמנית ולקבוצה ישראלית. האווירה במוזיאון הזה הייתה מדכדכת. כמובן, תלמידים גרמנים נאלצים לעסוק מדי שנה בשנה מחדש בהשמדת היהודים ובמלחמת העולם השנייה, אך אין דבר שזעזע אותי יותר מאשר הצילומים הרבים שהיו תלויים על הקירות. כשהתבוננתי בהם חשבתי בעיקר על החברים הישראלים שעכשיו הכרתי, ותהיתי כיצד ייתכן שגרמנים יוכלו להתייחס אליהם בכזה זלזול. כמו בכל זמן החילופים, תהיתי שוב מה הישראלים חושבים עלינו כיום, ואם הם מטילים את האחריות על מה שקרה גם על הדור שלנו. תוך כדי הרהורים זעזעו אותי הדברים שאמרה המדריכה דוברת הגרמנית: "אל תתפלאו אם החברים הישראלים יתייחסו אליכם כעת בקרירות. הם הרי ראו עכשיו את אותם דברים ואין מה לעשות, אתם ילדי הפושעים". ילדי הפושעים? חשבתי שלא שמעתי נכון. אבל כשראיתי את פניהם החתומות של האחרים הבנתי ששמעתי טוב. גם הם ידעו שהורינו, וברוב המקרים גם סבינו, כלל לא חיו בתקופה ההיא, או שהיו אז עדיין ילדים. בלב כבד חיכינו שסיור הקבוצה הישראלית במוזיאון יסתיים, כי שלנו הסתיים קודם. מה הם יגידו? איך יתייחסו אלינו? כשהם יצאו מהתערוכה, הם דווקא התיישבו לידנו, והכול היה כרגיל. חשתי הקלה, וחיבקתי את החברה שלי, שנראה שהדבר זעזע אותה אף יותר ממני. יחד עברנו באתר הזיכרון "יד לילד". כמעט בכיתי כשהמלווה שלנו סיפר שהקלטת שמשמיעה את שמות הילדים שמתו נמשכת כשלושה חודשים כדי לסיים מחזור אחד.

על מנת להסיח את דעתנו מהרשמים מ"יד ושם" בהמשך היום, קיבלנו זמן חופשי לבילוי בירושלים. באותו ערב חשבתי על זה עוד הרבה, והגעתי למסקנה שחילופים מסוג זה הם דרך טובה כדי להפגיש את שתי המדינות שוב בדור שלנו.

את הימים הבאים בילינו בירושלים, ואז נסענו לבלות יום אחד במדבר בים המלח. בלילה אכלנו במדבר. השעה הייתה כבר כמעט חצות, אבל עדיין היה חם ברמות של מכנסיים קצרים וגופייה. בסוף צלינו מרשמלו באש. הלילה באכסניית הנוער בלב המדבר במצדה היה קצר ביותר, משום שרצינו לראות את הזריחה בחמש בבוקר. מאחר שבאזור ששהינו בו אין בתים או כבישים, יכולנו לעקוב אחרי מסלול השמש בשמים בלי הפרעה. זה היה מחזה מרהיב. לאחר שסיימנו לצפות בזריחה, ארזנו הכול ונסענו עד תל אביב. משם התפצלנו עם השותפים שלנו למשפחות המארחות. השותפה שלי לחילופים ואני הסתדרנו מצוין מהרגע הראשון, כי במקום שהמלווים ישבצו אותנו במשפחות המארחות, הישראלים יכלו לבחור בעצמם את מי הם רצו לארח אצלם בסופשבוע. שישי בערב ביליתי עם המשפחה שלה והם הראו לי כיצד הם מקבלים את השבת. אבי המשפחה הקריא מהתורה, בעוד שהחברה שלי לוחשת לי כל הזמן מילים בעברית שכל בני המשפחה אומרים יחד בקטעים מסוימים. בהמשך אותו ערב, החברה שלי הראתה לי כל מה שיש לראות בעיר שלה, הרצליה. בשבת נפגשנו עם החברים לחילופים שהתארחו בקרבת מקום והלכנו יחד לים. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו בים בישראל. מרוב ציפייה התרוצצנו ממקום למקום וחיכינו שכבר נוכל לקפוץ למים המצננים. הגלים היו די גבוהים, והיו כאלה שנסחפו קצת מתחת לגלים, אבל היה כזה כיף שאפילו לא שמנו לב שהשמש תכף שוקעת. אחר כך השותפה שלי ממש רצתה ללכת אתי לעשות שופינג, אז נסענו ישירות מהים לקניון ממש גדול. מה שבלט בעיניי בקניון זה שמותגים אמריקאים די שולטים, ושהקניון פתוח עד שעה ממש מאוחרת. עשינו קניות עד 10 בלילה, אחר כך אכלנו שקשוקה, עוד מאכל ישראלי לאומי. ביום אחר הלכנו יחד לסרט. הסרטים בישראל לא מדובבים, המקור היה באנגלית והיו כתוביות בעברית.

ואז הגיע היום שצריך להיפרד. החברה שלי חיבקה אותי, ואני פרצתי בבכי כששאלתי את עצמי מתי ואם בכלל אראה אותה שוב, כי רובם אמורים להתגייס לצבא בשנה הקרובה. השירות הצבאי הוא חובה לכל האזרחים בישראל.

עד היום אני חושבת הרבה על החברים החדשים שהכרתי. אנחנו בקשר כמעט יומיומי באינטרנט, וגם אם זה לא תחליף לתקשורת הבין-אישית, זאת בכל פעם מחדש מהנה לשוחח איתם על עניינים ברומו של עולם. אילו היו שואלים אותי, אם הייתי נוסעת שוב לישראל, הייתי עונה מיד: "כן!" ברור. לא רק ההיבטים ההיסטוריים, גם הקשרים האישיים שהייתה לי הזדמנות ליצור שם, תמיד יניעו אותי לחזור לארץ הקודש.

 תרגום: דוד אייכנראנד


© Olivia Schübel

אוליביה שיבל, בת 17
ביקרה בקיץ 2017 בישראל בפעם הראשונה במסגרת מפגש בני נוער גרמנים וישראלים.