חדשות

בואו נצחק קצת על האירופאים. החיים בסרט, התמימים, הנאיבים. בואו נצחק על המודיעין הלקוי שלהם, האדישות שלהם, העובדה שכולם יפי נפש מתנחמדים פחדנים שלא מתמודדים עם הבעיות הגדולות בעולם ולא שמים לב למה שקורה להם מתחת לאף. בואו נעשה עוד קצת צחוק מהאירופאים, שסוף סוף מרגישים מה שעובר עלינו כבר 70 שנה, שעכשיו גם מפחדים, וגם נאלצים להקשיח עמדות, שפתאום דפקה להם המציאות בדלת והם לא הצליחו לסגור אותה. שעכשיו מתמודדים עם גלים של גלים של אנשים שנכנסים להם לטריטוריה ומאיימים להם על הזהות.

להלן – שיעור בתקשורת פוליטית השוואתית. או: איך שמעתי על הפיגוע בברלין.

הייתי בבית, יצאתי מהמקלחת, התכתבתי עם חברים, עמדתי להכין ארוחת ערב. בין ים הפּוּשים (התראות מאתרי חדשות) בטלפון שלי קפצה אחת מאתר "הארץ" (שתמיד אני קוראת מהר יותר כי השאר בגרמנית ואפילו כותרת של שתי שורות לוקחת לי זמן): פיגוע בברלין, הרוג אחד, 9 פצועים. הרדיו במטבח פעל, מכוון כמו תמיד לתחנה שעוסקת בעיקר בחדשות (סוג של גל"צ בגרמנית), וכפי שציינתי – הטלפון היה פתוח ורק המתין להתראות מאתרי החדשות הגרמנים המרכזיים – Der Spiegel, Die Zeit. אבל בדקות הקרובות לא הייתה מילה בגרמנית על הפיגוע, שהתרחש במרכז המסחרי של מערב העיר, שכנראה שמעו עליו רק בישראל.

נכנסתי מיד לכוננות מתקפת טרור: קודם כל הודעה בקבוצה של המשפחה; אחר כך הודעה בקבוצה של התכנית (לכל החברים שלומדים איתי): כולם בסדר? תנו נ"צ; הודעה לחברים שהתכתבתי איתם באותו רגע: שיט, הייתה מתקפת טרור בברלין, אני בסדר; הודעה לחברים ישראלים בברלין; עדכון marked safe בפייסבוק; הליכה מהירה לחדר של שותפה שלי, שהייתה בטלפון עם אחותה שגרה גם בעיר: כולם אצלך בסדר? חברים, משפחה? שותפה שלי, מופתעת, שאלה מה קרה. "פיגוע", אמרתי לה, תוך כדי שאני משיבה לגל ההודעות שמגיע מהארץ ומייתר לחלוטין את הסימון שלי כ"בטוחה" בפייסבוק.

אחרי כמה דקות (שנראו כנצח), האתרים הגרמניים התחילו לדווח שכנראה היה משהו איפה שהוא בברלין. הם לא ממהרים לציין מספרי הרוגים ופצועים, לא משערים מי עשה את זה ולמה. רק אומרים מה קרה: אירוע דריסה, ומספר נפגעים עדכני. עוד לא מראיינים אף "איש כוחות הביטחון" שנוכח באירוע, לא מריצים מצלמות לזירה ונכנסים מתחת לחגורות של הכבאים, לא תופסים אנשים שבורחים משוק חג המולד (בו התרחש הפיגוע), דוחפים להם מיקרופון לפנים ומכריחים אותם לדווח בדיוק מה ראו או לא ראו, לא מראיינים אנשים על אלונקות שעוד לא יודעים לאן הם מפונים, לא מעלים את איתן בן אליהו לאוויר שידבר על ההשלכות הביטחוניות של הפרשה ועל פעולות הנגד שצריך לנקוט. מוזר.

אבל אני פתחתי בנוהל ערב של אחרי פיגוע – צפייה מתמדת בתמונות מזירת האירוע, טלוויזיה ורדיו דולקים בכל הבית, עדכוני קבועים מהשותפות ומחברים, מעבר על הפייסבוק. אבל ערב הפיגוע הרגיל שלי זר מאוד לאנשים שסביבי, למדינה שסביבי. במהדורות החדשות לא היו פרשנים שייחסו את הפיגוע לארגון זה או אחר, לא היו פוליטיקאים שהודיעו מה צריך לעשות למחבלים, לא היו משפחות של אנשים שמחפשות את יקיריהן, לא היו דמעות, לא דם. והכי – לא קראו לזה פיגוע. עד יום אחר כך, אחרי שהמשטרה וידאה מאה פעם מה היה שם, התחילו לקרוא לזה "מתקפת טרור" ולא, כמו בשעות שקדמו לזה, "אירוע אלים". ככה זה פה, מחכים למידע, לא משערים אותו, פועלים, ואז חושבים שוב. קטע.

המחבל הצליח להגיע עד מילאנו, שם נורה על ידי כוחות הביטחון האיטלקיים ביום שישי, מספר ימים אחרי הפיגוע. אנחת רווחה כללית הדהדה בגרמניה, ואנשים הרגישו שהם יכולים לצאת לחופשת החגים שלהם בשלווה, לא לדאוג שמחבל נמלט יקפוץ להם לתוך ארוחת החג מהחלון ויבקש חתיכה מהאווז.

ברלין התאוששה לאט לאט. ביום שאחרי סגרו את כל שווקי חג המולג בעיר. שוק חג המולד הוא מוסד בגרמניה, ובכל עיר (על אחת כמה וכמה בבירה) צצים מאות ממנו בין סוף נובמבר לתחילת ינואר. זו ההזדמנות של הגרמנים לשכוח שחורף, לשים על עצמם כמה שיותר שכבות, וללכת לשתות יין חם, לאכול נקניקיות ואגוזים מסוכרים, ולראות מקהלות ששרות מזמורי חג בחוסר תיאום מופלא מול שני אנשים בקהל (שכנראה לא הבינו איפה התור לשירותים). בקיצור, לצבור כמה שיותר ערבי שכרות מקינמון רגע לפני שחוזרים הביתה למשפחה לחגוג את הכריסטמס ותחילת השנה האזרחית.

יומיים אחרי הפיגוע, רוב שווקי חג המולד בעיר חזרו לפעול, ואני, שמלבד כוננות הפיגוע שלי התקשיתי משום מה להזדהות רגשית עם האירוע, יצאתי בבוקר מתחת הרכבת Kurfürsten Damm ישר לתוך הזירה. אל מול הכנסייה החצי–הרוסה (מהמלחמה, לא מהפיגוע חלילה), בין ניידת המשטרה לדוכן היין החם הסגור, מתחת לסרטי סימון שאוסרים כניסה לחלקים מסוימים במה שהיה עד לפני יומיים איזור בילוי ותיירות, הבנתי מה קרה להם, הרגשתי את העצב שלהם, ורק לרגע – הזדהיתי. כנראה שמגורים בירושלים שלוש שנים מחשלים אותך רק עד רמה מסוימת.

באותו היום החליטו תנועות ימין בברלין לארגן הפגנה בקריאה ברורה לממשלה שלא להכניס עוד פליטים, להגביר את האבטחה במקומות ציבוריים, להחמיר את הביקורת על אנשים בצבעים, צורות ורקעים שונים, לחזק את האחיזה בגבולות. ממולה, התארגנה הפגנה משותפת של ברלינאים ופליטים שקוראים לשלום, להפסקת האלימות ולקבלת השונה, הפגנה שקוראת לאנשים להתאחד בשם האנושיות ולא בשם הפחד. אל מול כל הפגנת ימין שקוראת להגברת האלימות אפשר למצוא פה הפגנת נגד. לפעמים אני חושבת ששוטרים בברלין עסוקים במשימה אחת בלבד – אבטחת הפגנות והפגנות נגד. פלא שאין להם זמן למצוא מחבלים? 

אז בואו נצחק קצת על האירופאים. נצחק על ניס, נצחק על פריז, נצחק על ברלין, נצחק על בריסל. בואו נצחק על העובדה שאף אזרח לא חשב להרים נונצ'קוס או מקל סלפי או אם-16 ולחסל את הנהג הדורס, בואו נצחק על האדישות שלהם ועל התמימות, בואו נצחק על חוסר היכולת שלהם להתמודד.

או בואו לא.

בואו נזכור שהערך המרכזי בשמו הוקמה הקהילה האירופאית לפני 60 שנה בדיוק הוא שלום. בואו נזכור שבגבולות האיחוד האירופי (ולא אירופה כולה) לא התרחשה מלחמה אחת במשך 70 שנה. בואו נזכור שאירופה למודת קרבות, מוות, דם, אלימות. שרבים מהאזרחים כאן נושאים על גבם את אותות המלחמה של הסבים והסבתות שלהם, ואת הקלון על ההרס וההרג שהם זרעו ברחבי העולם. בואו נזכור שלאירופאים אין זיכרון פחות טוב משלנו. הם לא טיפשים, לא תמימים, לא חיים בסרט. הם פשוט בחרו להתמודד אחרת. בואו נלמד משהו לפני שאנחנו צוחקים. ובואו לברלין, נשתה יחד יין חם.

---

שירתה כמתנדבת במסגרת תוכנית קום-מתנדב בשנים 2012/2013. לומדת ועובדת בגרמניה מאז שנת 2017.