אני ממש מצטערת. אני לא מבינה למה את מרימה גבות. אני לא חושבת שזה לא בסדר! מותר לי. מותר לי לאבד את הבתולים הארורים שלי, מותר לי לנצל את ההזדמנות. את כבר לא בתולה, כל התיכון יודע את זה, גם איריס מזמן לא בתולה, ואולי בערך חצי בנות מהשכבה. נראה שלכולן יש חבר. אתן מסתדרות בזוגות, עם החברים שלכן, מתלהבות איתם בהפסקות, נמרחות עליהם ביציאות ביום שישי. ולי אין חבר! גם לא חבר דמיוני. אני לא נחשבת לשווה של השכבה שכולם רוצים. ואני רוצה להיות כמוכן. תפרגני לי, תשמחי בשבילי. תביני… קשה להיות הבתולה האחרונה בשכבה. ומותר לי לשכב עם גרמני!
כך אני מפצירה באורטל, חברתי לכיתה ולמשלחת התיכונית בחילופי הנוער של נתניה-דורטמונד, כדי שלא תנסה למנוע ממני לעשות את מה שאני לא מפסיקה לחשוב עליו.
האוטובוס מאט, מתקרב למחנה הריכוז בוכנוואלד, ובקרוב כנראה לא נוכל להמשיך לדבר על דברים כאלה. ליבי מתפוצץ. אני רוצה לספר לה עוד על רוברט. הוא גבוה. בלונדיני. גופו מוצק. עצמות לחיו מורמות מעלה כמי שמכיר בערכו. בעיניי הוא היה הגבר הכי שווה שראיתי. והכי חשוב – הוא רוצה אותי!
הרקע בחלון מתחלף מבניינים גדולים וחומות עטורות גרפיטי מרהיב למרחבים ירוקים-חומים כאלה, שהעין לא יכולה לראות את סופם. היא יפה מאוד, גרמניה. צבעונית וכלל לא דומה לאיך שתמיד נראתה בתמונות ובסרטים, ואין זכר לאופל המלווה את התיאורים עליה.
דורטמונד הרבה יותר גדולה ומרשימה מנתניה. בתי הקפה והמסעדות ברחוב שונים ממה שיש לנו בטיילת. הכול נראה מודרני ונקי יותר. הבתים והבניינים דומים זה לזה ונראה כי תוכננו בקפידה. הרחובות רחבים כך שיש לכולם מקום ללכת. ואם היו מהלכים בהם הגולשים של נתניה, בהחלט הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי חיה כאן.
"מאמי, זה לא מכבד", אורטל מוציאה מסטיק מהפה ומגלגלת אותו בידה. "את נכדה של ניצולי שואה. מה, את לא חושבת שאולי יש מצב שסבא שלו עשה משהו למשפחה שלך?" היא ממשיכה לגלגל את כדור המסטיק הצהוב שהיה מעורבב ברוק שלה. האוטובוס נוסע מהר, אני שוקעת בכדור המסטיק כאילו הוא אני. מעוכה בין בטני לרגלי, גושית, דביקה ודוחה.
"את יודעת, יש סיפורים כאלה על ישראלים שהבינו שהסבא של המארח שלהם היה נאצי. שכאילו… את יודעת… היה קשר". היא מועכת את כדור המסטיק ומדביקה אותו מתחת למושב האוטובוס.
***
הכרתי את רוברט ביומיים הראשונים שלי בגרמניה, כשבא לבקר בבית המארחת שלי אווה, נערה גרמנייה בת גילי ששכבה עם בחור בפעם הראשונה בגיל 14, "כי בגרמניה פתוחים יותר", ככה היא הסבירה לי. היא גם חושבת שזה רעיון נחמד שאאבד את בתוליי כאן בגרמניה. "זה מאוד חשוב שתעשו את זה. מאוד סימבולי לדור ההמשך של הגרמנים והיהודים", היא אמרה ותיכננה לפרטי פרטים, שלב אחרי שלב.
"אני אאפר אותך ואלביש אותך בשמלה סאטן ורודה. יש לי נר בריח לבנדר, זה ממש ירגיע אותך. אבל את חייבת שזה יקרה ביום ראשון בבוקר, כשההורים שלי בכנסייה. ותסגרי את החלונות, שלא יראו אתכם ושתרגישי שחושך".
בילדותי סבתא שלי טענה שהיא לא קונה מוצרים מגרמניה כי הגרמנים האלה, רצחו לה את כולם. אבל בכל שנה כשעליתי כיתה היא קנתה לי קלמר חדש עם כלי כתיבה. כל הפריטים כולל המחק היו מתוצרת גרמניה. "כזה מחק חזק ימחק לך את כל שגיאות הכתיב", היתה מתלהבת, והיד שלה, המקועקעת במספר, היתה מוחקת חזק במחק את השגיאות. אז מחק גרמני מותר, וגבר גרמני אסור? הרי מהרגע שראיתי את רוברט הבחנתי באותה חיוניות שהיתה למחק הגרמני שלי. רוברט ימחק ממני שנים של השפלה ורגשי נחיתות שחשתי מול בנות השכבה שלי. רוברט יעשה ממני אישה קטנה. יש לו את הזכות לקבל את האוצר שלי השמור מכל משמר.
האוטובוס עוצר בכניסה למחנה. אחוזי מתח ובהלה אנו יורדים בשקט מופתי ומתחלקים לזוגות. כל ישראלי עם הגרמני המארח שלו. אווה אוחזת בידי בחוזקה. היא כל כך מתוחה ונדמה לי שידי תיכף תחליק מהזיעה שלה. אנו נכנסים פנימה בשערי המחנה. כולו מרבד ירוק העושה חשק להתגלגל עליו עם רוברט, כל מיני מבנים ישנים שאנחנו יכולים להתגנב אל תוכם מבלי שאף אחד ישים לב. מדריך גרמני בעל מבטא כבד מתחיל לספר משהו באנגלית שאף אחד לא מבין. הוא מוביל אותנו במסלול הקבוע שהאסירים נאלצו לעבור כשהגיעו לכאן. אני לא מצליחה לדמיין את הזוועות, לא מבינה מה הוא מדבר בכלל. הוא אומר שלא כל האסירים היו יהודים. נו, אז למה לקחו אותנו לכאן? בזמן הזה הייתי יכולה לגלח את הרגליים ולמרוח לק על הציפורניים. אין לי סבלנות וגם אין לי עוד הרבה זמן בגרמניה. אני רוצה כבר לחזור לדורטמונד!
אני מסתכלת על תמונות קציני האס-אס הפזורות לאורך המחנה, ובכלל לא קולטת את המשמעות שלהן. אני רק מדמיינת את רוברט. ולפתע הדברים מתערבלים לי. אני מביטה בתמונות ולפתע מכולן נשקף אלי רוברט. הלב שלי פועם בקצב מהיר, גל חום אדיר מטפס בי ואני מתחילה להזיע בכל הגוף. אני רוצה אותו. אלוהים, תעשה כבר שנחזור מהמחנה המיותר הזה.
מישהי מתחילה לבכות. זאת אווה שנשברת מול התמונות שהציגו את האסירים היהודים עומדים בצריף שלהם. רזים, לבנים כרוחות רפאים. עיניהם שקועות מול עדשת המצלמה. הבכי של אווה מעורר את שאר הגרמנים במשלחת לבכות. המוזיאון הקטן מתמלא בעוד דמעות של תלמידים גם מהצד הישראלי. חפציבה המורה מחבקת תלמיד שפורץ בבכי חזק מאוד. ולי לא יוצאת אף דמעה. אני רוצה להביט אל העתיד, שבו רוברט יבקר אותי בארץ, יתאהב במדינה ויחליט לעזוב את דורטמונד לטובת נתניה. אחר כך נגלה שסבא וסבתא שלו הסתירו יהודים במלחמה- וסבתא שלי תאהב אותו ותגיד "כזה גבר ימחק לך את כל השטויות מהראש". ואז הוא יתגייר וילמד לגלוש. לחתונה אלבש שמלת סאטן ורודה ונוליד דור חדש של יהודים גרמנים.
***
אני עומדת בטקס, מביטה בכולם בוכים, ומנסה להכריח גם את עצמי לבכות. זה לא מצליח. אז אני עוצמת את העיניים כדי שיחשבו שאני בוכה. כשאני פוקחת אותן, כבר אין סביבי את אנשי המשלחת – לא המדריך, לא אווה – אלא רק היהודים מהתמונות. וסבא וסבתא שלי שם. צעירים ורזים. רצים לקול הצווחות של רוברט הלבוש במעיל חם ואוחז בידו רובה. מקלל אותם. אני מנסה לצעוק אבל אין לי קול ואני מתחננת בפני רוברט שיחוס על סבא וסבתא שלי. הם חלק ממני, אני אוהבת אותם. לא, רוברט! אל תקלל ואל תירה. איך אשכב איתך אחר כך ואסתכל להם בעיניים? רוברט יורה בסבא. סבתא נעמדת הלומת כאב, רואה את אהובה מת. היא מרימה את ראשה לכיווני ותוקעת בי מבט ומצקצקת בקול רם.
בחילה משתוללת בבטני, טעם מר מטפס במעלה הגרון וסותם לי את האף והאוזניים. איפה אני בכלל? אני מביטה סביב ושוב כולם לידי, ובדיוק באותו רגע אני כורעת ומתחילה להקיא, וכולם מבחינים בי, אבל ממשיכים לשיר את התקווה, ובעודי רוכנת על הקרקע אני פתאום מבינה שאני לא רוצה לפגוש את רוברט. אני לא רוצה שיגיע לנתניה. אני ממש לא רוצה שיתגייר. ותמיד שנאתי שמלות סאטן ורודות. ואת המחק שלי אקנה תוצרת סין.
טל גטרייטמן, בת 32 ביקרה בגרמניה לראשונה במסגרת משלחת נוער בין הערים התאומות נתניה ודורטמונד בשנת 2000. מאז חזרה לביקור נוסף.
Cookie-Zustimmung verwalten
Um dir ein optimales Erlebnis zu bieten, verwenden wir Technologien wie Cookies, um Geräteinformationen zu speichern und/oder darauf zuzugreifen. Wenn du diesen Technologien zustimmst, können wir Daten wie das Surfverhalten oder eindeutige IDs auf dieser Website verarbeiten. Wenn du deine Zustimmung nicht erteilst oder zurückziehst, können bestimmte Merkmale und Funktionen beeinträchtigt werden.
Funktional
Always active
Die technische Speicherung oder der Zugang ist unbedingt erforderlich für den rechtmäßigen Zweck, die Nutzung eines bestimmten Dienstes zu ermöglichen, der vom Teilnehmer oder Nutzer ausdrücklich gewünscht wird, oder für den alleinigen Zweck, die Übertragung einer Nachricht über ein elektronisches Kommunikationsnetz durchzuführen.
Vorlieben
Die technische Speicherung oder der Zugriff ist für den rechtmäßigen Zweck der Speicherung von Präferenzen erforderlich, die nicht vom Abonnenten oder Benutzer angefordert wurden.
Statistiken
Die technische Speicherung oder der Zugriff, der ausschließlich zu statistischen Zwecken erfolgt.The technical storage or access that is used exclusively for anonymous statistical purposes. Without a subpoena, voluntary compliance on the part of your Internet Service Provider, or additional records from a third party, information stored or retrieved for this purpose alone cannot usually be used to identify you.
Marketing
Die technische Speicherung oder der Zugriff ist erforderlich, um Nutzerprofile zu erstellen, um Werbung zu versenden oder um den Nutzer auf einer Website oder über mehrere Websites hinweg zu ähnlichen Marketingzwecken zu verfolgen.
אני ממש מצטערת. אני לא מבינה למה את מרימה גבות. אני לא חושבת שזה לא בסדר! מותר לי. מותר לי לאבד את הבתולים הארורים שלי, מותר לי לנצל את ההזדמנות. את כבר לא בתולה, כל התיכון יודע את זה, גם איריס מזמן לא בתולה, ואולי בערך חצי בנות מהשכבה. נראה שלכולן יש חבר. אתן מסתדרות בזוגות, עם החברים שלכן, מתלהבות איתם בהפסקות, נמרחות עליהם ביציאות ביום שישי. ולי אין חבר! גם לא חבר דמיוני. אני לא נחשבת לשווה של השכבה שכולם רוצים. ואני רוצה להיות כמוכן. תפרגני לי, תשמחי בשבילי. תביני… קשה להיות הבתולה האחרונה בשכבה. ומותר לי לשכב עם גרמני!
כך אני מפצירה באורטל, חברתי לכיתה ולמשלחת התיכונית בחילופי הנוער של נתניה-דורטמונד, כדי שלא תנסה למנוע ממני לעשות את מה שאני לא מפסיקה לחשוב עליו.
האוטובוס מאט, מתקרב למחנה הריכוז בוכנוואלד, ובקרוב כנראה לא נוכל להמשיך לדבר על דברים כאלה. ליבי מתפוצץ. אני רוצה לספר לה עוד על רוברט. הוא גבוה. בלונדיני. גופו מוצק. עצמות לחיו מורמות מעלה כמי שמכיר בערכו. בעיניי הוא היה הגבר הכי שווה שראיתי. והכי חשוב – הוא רוצה אותי!
הרקע בחלון מתחלף מבניינים גדולים וחומות עטורות גרפיטי מרהיב למרחבים ירוקים-חומים כאלה, שהעין לא יכולה לראות את סופם. היא יפה מאוד, גרמניה. צבעונית וכלל לא דומה לאיך שתמיד נראתה בתמונות ובסרטים, ואין זכר לאופל המלווה את התיאורים עליה.
דורטמונד הרבה יותר גדולה ומרשימה מנתניה. בתי הקפה והמסעדות ברחוב שונים ממה שיש לנו בטיילת. הכול נראה מודרני ונקי יותר. הבתים והבניינים דומים זה לזה ונראה כי תוכננו בקפידה. הרחובות רחבים כך שיש לכולם מקום ללכת. ואם היו מהלכים בהם הגולשים של נתניה, בהחלט הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי חיה כאן.
"מאמי, זה לא מכבד", אורטל מוציאה מסטיק מהפה ומגלגלת אותו בידה. "את נכדה של ניצולי שואה. מה, את לא חושבת שאולי יש מצב שסבא שלו עשה משהו למשפחה שלך?" היא ממשיכה לגלגל את כדור המסטיק הצהוב שהיה מעורבב ברוק שלה. האוטובוס נוסע מהר, אני שוקעת בכדור המסטיק כאילו הוא אני. מעוכה בין בטני לרגלי, גושית, דביקה ודוחה.
"את יודעת, יש סיפורים כאלה על ישראלים שהבינו שהסבא של המארח שלהם היה נאצי. שכאילו… את יודעת… היה קשר". היא מועכת את כדור המסטיק ומדביקה אותו מתחת למושב האוטובוס.
***
הכרתי את רוברט ביומיים הראשונים שלי בגרמניה, כשבא לבקר בבית המארחת שלי אווה, נערה גרמנייה בת גילי ששכבה עם בחור בפעם הראשונה בגיל 14, "כי בגרמניה פתוחים יותר", ככה היא הסבירה לי. היא גם חושבת שזה רעיון נחמד שאאבד את בתוליי כאן בגרמניה. "זה מאוד חשוב שתעשו את זה. מאוד סימבולי לדור ההמשך של הגרמנים והיהודים", היא אמרה ותיכננה לפרטי פרטים, שלב אחרי שלב.
"אני אאפר אותך ואלביש אותך בשמלה סאטן ורודה. יש לי נר בריח לבנדר, זה ממש ירגיע אותך. אבל את חייבת שזה יקרה ביום ראשון בבוקר, כשההורים שלי בכנסייה. ותסגרי את החלונות, שלא יראו אתכם ושתרגישי שחושך".
בילדותי סבתא שלי טענה שהיא לא קונה מוצרים מגרמניה כי הגרמנים האלה, רצחו לה את כולם. אבל בכל שנה כשעליתי כיתה היא קנתה לי קלמר חדש עם כלי כתיבה. כל הפריטים כולל המחק היו מתוצרת גרמניה. "כזה מחק חזק ימחק לך את כל שגיאות הכתיב", היתה מתלהבת, והיד שלה, המקועקעת במספר, היתה מוחקת חזק במחק את השגיאות. אז מחק גרמני מותר, וגבר גרמני אסור? הרי מהרגע שראיתי את רוברט הבחנתי באותה חיוניות שהיתה למחק הגרמני שלי. רוברט ימחק ממני שנים של השפלה ורגשי נחיתות שחשתי מול בנות השכבה שלי. רוברט יעשה ממני אישה קטנה. יש לו את הזכות לקבל את האוצר שלי השמור מכל משמר.
האוטובוס עוצר בכניסה למחנה. אחוזי מתח ובהלה אנו יורדים בשקט מופתי ומתחלקים לזוגות. כל ישראלי עם הגרמני המארח שלו. אווה אוחזת בידי בחוזקה. היא כל כך מתוחה ונדמה לי שידי תיכף תחליק מהזיעה שלה. אנו נכנסים פנימה בשערי המחנה. כולו מרבד ירוק העושה חשק להתגלגל עליו עם רוברט, כל מיני מבנים ישנים שאנחנו יכולים להתגנב אל תוכם מבלי שאף אחד ישים לב. מדריך גרמני בעל מבטא כבד מתחיל לספר משהו באנגלית שאף אחד לא מבין. הוא מוביל אותנו במסלול הקבוע שהאסירים נאלצו לעבור כשהגיעו לכאן. אני לא מצליחה לדמיין את הזוועות, לא מבינה מה הוא מדבר בכלל. הוא אומר שלא כל האסירים היו יהודים. נו, אז למה לקחו אותנו לכאן? בזמן הזה הייתי יכולה לגלח את הרגליים ולמרוח לק על הציפורניים. אין לי סבלנות וגם אין לי עוד הרבה זמן בגרמניה. אני רוצה כבר לחזור לדורטמונד!
אני מסתכלת על תמונות קציני האס-אס הפזורות לאורך המחנה, ובכלל לא קולטת את המשמעות שלהן. אני רק מדמיינת את רוברט. ולפתע הדברים מתערבלים לי. אני מביטה בתמונות ולפתע מכולן נשקף אלי רוברט. הלב שלי פועם בקצב מהיר, גל חום אדיר מטפס בי ואני מתחילה להזיע בכל הגוף. אני רוצה אותו. אלוהים, תעשה כבר שנחזור מהמחנה המיותר הזה.
מישהי מתחילה לבכות. זאת אווה שנשברת מול התמונות שהציגו את האסירים היהודים עומדים בצריף שלהם. רזים, לבנים כרוחות רפאים. עיניהם שקועות מול עדשת המצלמה. הבכי של אווה מעורר את שאר הגרמנים במשלחת לבכות. המוזיאון הקטן מתמלא בעוד דמעות של תלמידים גם מהצד הישראלי. חפציבה המורה מחבקת תלמיד שפורץ בבכי חזק מאוד. ולי לא יוצאת אף דמעה. אני רוצה להביט אל העתיד, שבו רוברט יבקר אותי בארץ, יתאהב במדינה ויחליט לעזוב את דורטמונד לטובת נתניה. אחר כך נגלה שסבא וסבתא שלו הסתירו יהודים במלחמה- וסבתא שלי תאהב אותו ותגיד "כזה גבר ימחק לך את כל השטויות מהראש". ואז הוא יתגייר וילמד לגלוש. לחתונה אלבש שמלת סאטן ורודה ונוליד דור חדש של יהודים גרמנים.
***
אני עומדת בטקס, מביטה בכולם בוכים, ומנסה להכריח גם את עצמי לבכות. זה לא מצליח. אז אני עוצמת את העיניים כדי שיחשבו שאני בוכה. כשאני פוקחת אותן, כבר אין סביבי את אנשי המשלחת – לא המדריך, לא אווה – אלא רק היהודים מהתמונות. וסבא וסבתא שלי שם. צעירים ורזים. רצים לקול הצווחות של רוברט הלבוש במעיל חם ואוחז בידו רובה. מקלל אותם. אני מנסה לצעוק אבל אין לי קול ואני מתחננת בפני רוברט שיחוס על סבא וסבתא שלי. הם חלק ממני, אני אוהבת אותם. לא, רוברט! אל תקלל ואל תירה. איך אשכב איתך אחר כך ואסתכל להם בעיניים? רוברט יורה בסבא. סבתא נעמדת הלומת כאב, רואה את אהובה מת. היא מרימה את ראשה לכיווני ותוקעת בי מבט ומצקצקת בקול רם.
בחילה משתוללת בבטני, טעם מר מטפס במעלה הגרון וסותם לי את האף והאוזניים. איפה אני בכלל? אני מביטה סביב ושוב כולם לידי, ובדיוק באותו רגע אני כורעת ומתחילה להקיא, וכולם מבחינים בי, אבל ממשיכים לשיר את התקווה, ובעודי רוכנת על הקרקע אני פתאום מבינה שאני לא רוצה לפגוש את רוברט. אני לא רוצה שיגיע לנתניה. אני ממש לא רוצה שיתגייר. ותמיד שנאתי שמלות סאטן ורודות. ואת המחק שלי אקנה תוצרת סין.
טל גטרייטמן, בת 32
ביקרה בגרמניה לראשונה במסגרת משלחת נוער בין הערים התאומות נתניה ודורטמונד בשנת 2000. מאז חזרה לביקור נוסף.