"זיטצ'ן, ביטה" אני ממלמל וקם מהמושב שלי בטראם החמים והעמוס, הסבא הזקן מחייך אלי ואומר משהו שכבר מעבר להבנה שלי בגרמנית או לפחות לא באיטיות הנדרשת. אשתו הצליחה להתיישב ברביעייה מהצד השני של המעבר והם מחייכים אחד אל השנייה.
"סבא שלי חזר אתמול לבית החולים מסתבר," אני אומר לשני שעדיין יושבת.
היא מרימה את הראש מהטלפון "אוי, מה קרה עכשיו?" היא שואלת.
"שוב, חזרו לו הנוזלים לריאות, זה לא עוזב אותו וכל פעם זה קשה יותר." הטראם עוצר ויותר אנשים יורדים מאשר עולים, הזקן מתרומם לאט ומחייך אלי, מעניין מה הוא עשה בזמן המלחמה, אני שואל את עצמי כמו בכל פעם שיוצא לי לבהות בזקן פה, הטראם מתחיל לנוע, הוא עושה כמה צעדים ועובר לשבת במקום שהתפנה ליד אשתו.
"אין מה לשבת," שני אומרת עם תחילת התנועה שלי, "אנחנו כבר יורדים," היא קמה מהר ומכניסה את הטלפון לכיס, "בוא," אנחנו הולכים לעמוד ליד הדלת. שני הזקנים מדי פעם מסתכלים עלי ומחייכים.
"מה? לא קמים פה לזקנים? שהם כל כך מתרגשים" אני שואל את שני ומנסה להתחמק מהמבטים שלהם אחרי הפעם העשירית שאני מהנהן בנחמדות.
"לא יודעת, לא שמתי לב לזה יותר מדי."
הטראם עוצר ואנחנו מקפצים למדרכה, "מה זה החרא הזה?" אני אומר בקול גבוה מדי כנראה.
"לא ברור, ברחוב הזה תמיד יותר קר משום מה," שני עונה ושנינו עובדים בלהסתתר בתוך הבגדים. אחרי מספר צעדים אני מתקרב אליה ותוחב את היד שלי לתוך כיס המעיל שלה, למרות שהיא חובשת כפפות זה הדבר הכי קרוב למגע שאפשר שיהיה כרגע. "כל האזור הזה היה נטוש כמעט לגמרי עד לפני כמה זמן."
"מה ז'תאומרת?" אני מסתכל על הבניינים בצדדים שנראים מטופחים ויפים, עם גינות ירוקות וחמודות.
"כן, אנשים היו באים ופשוט נכנסים ועושים מה שהם רוצים."
"לא יכול להיות, זה לא היה של אף אחד?"
"לא יודעת נו, ככה אמרו לי, באו קבוצות של אנשים קנו בניינים, שיפצו ועכשיו כבר יקר פה כמו בכל מקום."
"טוב," אני מתרצה למרות שכל הסיפור הזה נשמע לי בדיוני משהו.
"עוד קצת," היא מרגישה שאני מתחיל שוב לגרור את הרגליים, כנראה שנתפס לי איזה שריר מהקור או משהו, כבר איזה יומיים שהליכה של מעל שלוש דקות מכאיבה לי, "אוף, זה כל כך מבאס שאתה כבר עוזב."
"כן, היה כיף," אני מנשק אותה מעבר לצעיף שעוטף לה את הלחי, "אבל שמת לב, שמאז שהגעתי את בעיקר מדברת על זה שאני עוד מעט עוזב? אני פה כבר שבוע וחצי, יש לי עבודה גם וחוץ מזה נשאר לך כולה עוד חודש פה, פחות אפילו."
"נכון, אז מה," היא מרוצה מעצמה, אחרי כמה צעדים היא ממשיכה, "אנחנו כל הזמן צוחקים על זה שליד הסטודיו המסכן שלנו יש סוכנות של מרצדס." לוקח לי כמה צעדים להבין על מה היא מדברת, אבל כשאני מרים את הראש מהכיווץ המחמם, מתגלה מולי בניין זכוכית מפואר ומכוניות מרצדס זוהרות תלויות על עמודים גבוהים לידו.
"מה זה הדבר הזה?" כל כך לא קשור לאזור, מצד שני ככל שאנחנו מתקרבים אל הבניין הזה, אני מבין שאנחנו בעצם נכנסים לאזור תעשיה, הבניינים היפים נגמרים והרחוב שאנחנו נכנסים אליו מלא בבנייני ענק הרוסים לגמרי.
"אמרתי לך."
"זה עוד רחוק?" אני מתלונן.
"ככה ככה," אנחנו ממשיכים ללכת וחוצים את הכביש, "סתם, עבדתי עליך, הגענו." היא נעמדת לרגע מול המבנה שליד המרצדסים, משהו שאולי פעם היה מפעל מפואר אבל נשאר ממנו מעט מאוד, שלוש קומות הרוסות לחלוטין, מה שכן ליד שאריות הגג עוד עומד שלט שכתוב עליו לונדנ-משהו.
"אוקייי," אני לא כל כך יודע איך להגיב לזה, היא מחייכת, אני מחייך בכוח גם.
"אמרתי לך שהכל פה היה נטוש, לא נגעו בבניין הזה מאז המלחמה." אני מתחיל להאמין לסיפורים שלה, "אבל בפנים, מאחורה, זה מגניב," היא מושכת אותי להתקדם, "באמת."
8.2.18
"בקושי הספקתי לחזור וכבר כמעט הלכתי מכות עם איזה אידיוט על האוטובוס בדרך לאוטו, בגלל מזוודה מחורבנת, כל כך לא התגעגעתי לזה." אני מסתכל על המעיל במושב לידי שעוד יבקש לחזור לקור מאתמול.
"ואיך היתה הטיסה?" אמא שואלת.
"בסדר, חוץ מזה שדווקא הטיסה של לופטנזה איחרה בארבע שעות, מזל שהיה לי מלא זמן מלכתחילה לקונקשיין עם אל על, שהקדימו איכשהו, עולם הפוך. טוב, מה עם סבא?"
"לא יאומן אבל הרבה יותר טוב, הייתי אצלו קודם, לא הפסיק לדבר."
"ס'אמק," נפלט לי על האוטו לפני שלא מפסיק לעבור בין הנתיבים, "איזה יופי אני מגיע אליו עוד מעט."
"אתה לא נוסע הביתה קודם?"
"עדיף עכשיו, אחר כך אלך ישר לישון, אחרי ארבע וחצי שעות טיסה שנמתחו לשתיים עשרה שעות בשדה."
"יופי, רעיון טוב."
"איפה הוא נמצא?"
"באותה מחלקה, במסדרון השמאלי."
"טוב, אני בשער פה, ביי."
"ביי, תעדכן אותי אחר כך מה קורה."
אני זורק את הטלפון על המעיל ופותח את החלון לידי, "שלום," ומחכה לשומר שיאשר לי לעבור.
הוא מהנהן, אבל הרכב שלפני עוד לא הצליח לקחת את הפתק ולהרים את המחסום, "אתה מגיע להתאשפז?" הוא מסתכל על המזוודות במושב האחורי.
"לא, לבקר, ישר משדה התעופה." אני טופח לעצמי על השכם והוא מהנהן ברצינות.
הנהג שם עוד לא הבין עד הסוף איך זה עובד עם המחסום, "אז מה אתה מספר?" השומר המשועמם שואל, אני מנסה להבין אם בצחוק או ברצינות, אבל עד שאני מספיק לחשוב על תשובה, המחסום נפתח והאוטו מתפנה ומציל אותי משיחת החולין המוזרה הזאת. אני ממשיך בנסיעה ופותח את המחסום בזריזות. בשעה הזאת קל למצוא חניה ליד הכניסה אפילו בלי תו נכה. אפילו הגנבים של הקפיטריה סגרו כבר, ממש בא לי משהו מתוק פתאום, הטעם של ה'סנדוויץ צרבת' מהטיסה עוד עולה לי בגרון מדי פעם. במבה, בעצם בא לי במבה, אני מבין כשמכונת הממתקים שליד המעלית מתגלה לעיני. אחרי מספר דקות של ניסיונות חוזרים לשלשל את המטבעות אני מצליח ונכנס עם שקית הבמבה שלי בגאווה למחלקה והולך למסדרון השמאלי. אני רואה אותו שוכב על המיטה בקצה המסדרון לידו מרי המטפלת שלו ועוד מישהי שיושבת על הכורסא.
"סבא, מה שלומך?" אני שואל, "איך אתה מרגיש?"
"אין לי כוח כבר לזה."
"למה אתה פה ולא בחדר?" אני משנה נושא, אין לי יכולת עכשיו לשמוע אותו מדבר שוב על הסוף, אני מציע לו מהבמבה שלי.
"היינו שם," מרי עונה, כל פעם זה מפתיע אותי שהיא ממש מבינה עברית כבר.
"מנשה המשוגע לא מפסיק לצעוק ולדפוק עם הידיים," הוא מדגים את התנועות לאט ומסמן שלא בא לו במבה, "אז לא הצלחתי לישון שם." הוא נושם בכבדות, "את שרה אתה מכיר?" הוא מרים את היד ומצביע על הגברת שיושבת לידו, אני בינתיים מציע גם למרי במבה.
"אני השכנה של סבא שלך מהקומה השנייה," היא אומרת את זה כאילו אני אמור לדעת כבר, מרי לוקחת שתי במבות, "אני כל כך אוהבת את סבא שלך, מזכיר לי את סבא שלי, אותו סוג," אני כבר שואל את עצמי מה היא רוצה ממנו, "הוא בדיוק סיפר לי על התלאות שלו במלחמה ועל המשפחה שהייתה לו"
"כן." מרי אומרת ומכניסה אותם לפה.
"עוד?" אני מציע לה, אבל היא לא רוצה.
"אני צריכה ללכת," שרה אומרת, "אבוא אליך מחר."
"כל יום היא באה להיות אותו," מרי אומרת, עדיין יש מילים שלא מסתדרות לה.
"תודה," סבא ואני אומרים יחד. שרה קמה והולכת, אני מתיישב על הכורסא במקומה.
"איך היה בגרמניה?" סבא שואל.
"אוי, היה כל כך כיף, קר, שקט, כל כך יפה שם."
"ומה עם שני?"
"היא מצליחה בצורה בלתי רגילה, עושה דברים מאוד יפים, היא תחזור עוד חודש." מרי בודקת את שקית הנוזלים מעליו, "אבל מה אתך? כשנסעתי חשבתי שהיית יותר טוב כבר."
"ככה זה, אין כבר לאן להתקדם," הוא אומר ותופס את ידית הברזל של המיטה, מנסה למשוך את עצמו הצידה.
"אולי תקום קצת, תנסה לשבת, מה אתה אומר?"
"כן, לשבת קצת," מרי מצטרפת אלי.
"בסדר," הוא נאנח.
"יופי," אני קם מהכיסא, מניח את הבמבה על השידה ומשפשף את הידיים בצדי המכנסיים, מרי בינתיים מורידה את הידית של המיטה ומרימה אותו לאט ובזהירות, "אני אלך לפה," אני אומר בעיקר לעצמי ונעמד מהצד השני חושב איך לעזור, מרי נועלת לו את הכפכפים ומזיזה את שקית הפיפי לכיוון הכורסא, "יופי," אני מעודד את כולנו. מרי אוחזת אותו ביד, אני מיד ביד השנייה, כל פעם מפתיע אותי מחדש כמה שהידיים שלו הפכו לדקות וחלשות. "קדימה," היא אומרת ואנחנו עוזרים לו לקום או בעצם מרימים אותו על הרגליים. שני צעדים ארוכים וכבדים, סיבוב קטן במקום, "שב, סבא, שב" אני אומר והוא נשען אחורה, אני מחייך אליו, גם מרי. אני מתיישב על המיטה ולוקח את שקית הבמבה שכבר כמעט ריקה, אחרי מספר רגעים הוא כבר עם עיניים עצומות, "הוא עייף מאוד," מרי מסכמת.
תומר טבקמן, בן 34 ביקר בגרמניה פעמיים; בפעם הראשונה כשהגיע להמבורג למשחק עם קבוצת הכדורגל שהוא אוהד ובפעם השנייה, לפני מספר חודשים, כאשר בת הזוג שלו השתתפה בסדנה בלייפציג.
Cookie-Zustimmung verwalten
Um dir ein optimales Erlebnis zu bieten, verwenden wir Technologien wie Cookies, um Geräteinformationen zu speichern und/oder darauf zuzugreifen. Wenn du diesen Technologien zustimmst, können wir Daten wie das Surfverhalten oder eindeutige IDs auf dieser Website verarbeiten. Wenn du deine Zustimmung nicht erteilst oder zurückziehst, können bestimmte Merkmale und Funktionen beeinträchtigt werden.
Funktional
Always active
Die technische Speicherung oder der Zugang ist unbedingt erforderlich für den rechtmäßigen Zweck, die Nutzung eines bestimmten Dienstes zu ermöglichen, der vom Teilnehmer oder Nutzer ausdrücklich gewünscht wird, oder für den alleinigen Zweck, die Übertragung einer Nachricht über ein elektronisches Kommunikationsnetz durchzuführen.
Vorlieben
Die technische Speicherung oder der Zugriff ist für den rechtmäßigen Zweck der Speicherung von Präferenzen erforderlich, die nicht vom Abonnenten oder Benutzer angefordert wurden.
Statistiken
Die technische Speicherung oder der Zugriff, der ausschließlich zu statistischen Zwecken erfolgt.The technical storage or access that is used exclusively for anonymous statistical purposes. Without a subpoena, voluntary compliance on the part of your Internet Service Provider, or additional records from a third party, information stored or retrieved for this purpose alone cannot usually be used to identify you.
Marketing
Die technische Speicherung oder der Zugriff ist erforderlich, um Nutzerprofile zu erstellen, um Werbung zu versenden oder um den Nutzer auf einer Website oder über mehrere Websites hinweg zu ähnlichen Marketingzwecken zu verfolgen.
7.2.18
"זיטצ'ן, ביטה" אני ממלמל וקם מהמושב שלי בטראם החמים והעמוס, הסבא הזקן מחייך אלי ואומר משהו שכבר מעבר להבנה שלי בגרמנית או לפחות לא באיטיות הנדרשת. אשתו הצליחה להתיישב ברביעייה מהצד השני של המעבר והם מחייכים אחד אל השנייה.
"סבא שלי חזר אתמול לבית החולים מסתבר," אני אומר לשני שעדיין יושבת.
היא מרימה את הראש מהטלפון "אוי, מה קרה עכשיו?" היא שואלת.
"שוב, חזרו לו הנוזלים לריאות, זה לא עוזב אותו וכל פעם זה קשה יותר." הטראם עוצר ויותר אנשים יורדים מאשר עולים, הזקן מתרומם לאט ומחייך אלי, מעניין מה הוא עשה בזמן המלחמה, אני שואל את עצמי כמו בכל פעם שיוצא לי לבהות בזקן פה, הטראם מתחיל לנוע, הוא עושה כמה צעדים ועובר לשבת במקום שהתפנה ליד אשתו.
"אין מה לשבת," שני אומרת עם תחילת התנועה שלי, "אנחנו כבר יורדים," היא קמה מהר ומכניסה את הטלפון לכיס, "בוא," אנחנו הולכים לעמוד ליד הדלת. שני הזקנים מדי פעם מסתכלים עלי ומחייכים.
"מה? לא קמים פה לזקנים? שהם כל כך מתרגשים" אני שואל את שני ומנסה להתחמק מהמבטים שלהם אחרי הפעם העשירית שאני מהנהן בנחמדות.
"לא יודעת, לא שמתי לב לזה יותר מדי."
הטראם עוצר ואנחנו מקפצים למדרכה, "מה זה החרא הזה?" אני אומר בקול גבוה מדי כנראה.
"לא ברור, ברחוב הזה תמיד יותר קר משום מה," שני עונה ושנינו עובדים בלהסתתר בתוך הבגדים. אחרי מספר צעדים אני מתקרב אליה ותוחב את היד שלי לתוך כיס המעיל שלה, למרות שהיא חובשת כפפות זה הדבר הכי קרוב למגע שאפשר שיהיה כרגע. "כל האזור הזה היה נטוש כמעט לגמרי עד לפני כמה זמן."
"מה ז'תאומרת?" אני מסתכל על הבניינים בצדדים שנראים מטופחים ויפים, עם גינות ירוקות וחמודות.
"כן, אנשים היו באים ופשוט נכנסים ועושים מה שהם רוצים."
"לא יכול להיות, זה לא היה של אף אחד?"
"לא יודעת נו, ככה אמרו לי, באו קבוצות של אנשים קנו בניינים, שיפצו ועכשיו כבר יקר פה כמו בכל מקום."
"טוב," אני מתרצה למרות שכל הסיפור הזה נשמע לי בדיוני משהו.
"עוד קצת," היא מרגישה שאני מתחיל שוב לגרור את הרגליים, כנראה שנתפס לי איזה שריר מהקור או משהו, כבר איזה יומיים שהליכה של מעל שלוש דקות מכאיבה לי, "אוף, זה כל כך מבאס שאתה כבר עוזב."
"כן, היה כיף," אני מנשק אותה מעבר לצעיף שעוטף לה את הלחי, "אבל שמת לב, שמאז שהגעתי את בעיקר מדברת על זה שאני עוד מעט עוזב? אני פה כבר שבוע וחצי, יש לי עבודה גם וחוץ מזה נשאר לך כולה עוד חודש פה, פחות אפילו."
"נכון, אז מה," היא מרוצה מעצמה, אחרי כמה צעדים היא ממשיכה, "אנחנו כל הזמן צוחקים על זה שליד הסטודיו המסכן שלנו יש סוכנות של מרצדס." לוקח לי כמה צעדים להבין על מה היא מדברת, אבל כשאני מרים את הראש מהכיווץ המחמם, מתגלה מולי בניין זכוכית מפואר ומכוניות מרצדס זוהרות תלויות על עמודים גבוהים לידו.
"מה זה הדבר הזה?" כל כך לא קשור לאזור, מצד שני ככל שאנחנו מתקרבים אל הבניין הזה, אני מבין שאנחנו בעצם נכנסים לאזור תעשיה, הבניינים היפים נגמרים והרחוב שאנחנו נכנסים אליו מלא בבנייני ענק הרוסים לגמרי.
"אמרתי לך."
"זה עוד רחוק?" אני מתלונן.
"ככה ככה," אנחנו ממשיכים ללכת וחוצים את הכביש, "סתם, עבדתי עליך, הגענו." היא נעמדת לרגע מול המבנה שליד המרצדסים, משהו שאולי פעם היה מפעל מפואר אבל נשאר ממנו מעט מאוד, שלוש קומות הרוסות לחלוטין, מה שכן ליד שאריות הגג עוד עומד שלט שכתוב עליו לונדנ-משהו.
"אוקייי," אני לא כל כך יודע איך להגיב לזה, היא מחייכת, אני מחייך בכוח גם.
"אמרתי לך שהכל פה היה נטוש, לא נגעו בבניין הזה מאז המלחמה." אני מתחיל להאמין לסיפורים שלה, "אבל בפנים, מאחורה, זה מגניב," היא מושכת אותי להתקדם, "באמת."
8.2.18
"בקושי הספקתי לחזור וכבר כמעט הלכתי מכות עם איזה אידיוט על האוטובוס בדרך לאוטו, בגלל מזוודה מחורבנת, כל כך לא התגעגעתי לזה." אני מסתכל על המעיל במושב לידי שעוד יבקש לחזור לקור מאתמול.
"ואיך היתה הטיסה?" אמא שואלת.
"בסדר, חוץ מזה שדווקא הטיסה של לופטנזה איחרה בארבע שעות, מזל שהיה לי מלא זמן מלכתחילה לקונקשיין עם אל על, שהקדימו איכשהו, עולם הפוך. טוב, מה עם סבא?"
"לא יאומן אבל הרבה יותר טוב, הייתי אצלו קודם, לא הפסיק לדבר."
"ס'אמק," נפלט לי על האוטו לפני שלא מפסיק לעבור בין הנתיבים, "איזה יופי אני מגיע אליו עוד מעט."
"אתה לא נוסע הביתה קודם?"
"עדיף עכשיו, אחר כך אלך ישר לישון, אחרי ארבע וחצי שעות טיסה שנמתחו לשתיים עשרה שעות בשדה."
"יופי, רעיון טוב."
"איפה הוא נמצא?"
"באותה מחלקה, במסדרון השמאלי."
"טוב, אני בשער פה, ביי."
"ביי, תעדכן אותי אחר כך מה קורה."
אני זורק את הטלפון על המעיל ופותח את החלון לידי, "שלום," ומחכה לשומר שיאשר לי לעבור.
הוא מהנהן, אבל הרכב שלפני עוד לא הצליח לקחת את הפתק ולהרים את המחסום, "אתה מגיע להתאשפז?" הוא מסתכל על המזוודות במושב האחורי.
"לא, לבקר, ישר משדה התעופה." אני טופח לעצמי על השכם והוא מהנהן ברצינות.
הנהג שם עוד לא הבין עד הסוף איך זה עובד עם המחסום, "אז מה אתה מספר?" השומר המשועמם שואל, אני מנסה להבין אם בצחוק או ברצינות, אבל עד שאני מספיק לחשוב על תשובה, המחסום נפתח והאוטו מתפנה ומציל אותי משיחת החולין המוזרה הזאת. אני ממשיך בנסיעה ופותח את המחסום בזריזות. בשעה הזאת קל למצוא חניה ליד הכניסה אפילו בלי תו נכה. אפילו הגנבים של הקפיטריה סגרו כבר, ממש בא לי משהו מתוק פתאום, הטעם של ה'סנדוויץ צרבת' מהטיסה עוד עולה לי בגרון מדי פעם. במבה, בעצם בא לי במבה, אני מבין כשמכונת הממתקים שליד המעלית מתגלה לעיני. אחרי מספר דקות של ניסיונות חוזרים לשלשל את המטבעות אני מצליח ונכנס עם שקית הבמבה שלי בגאווה למחלקה והולך למסדרון השמאלי. אני רואה אותו שוכב על המיטה בקצה המסדרון לידו מרי המטפלת שלו ועוד מישהי שיושבת על הכורסא.
"סבא, מה שלומך?" אני שואל, "איך אתה מרגיש?"
"אין לי כוח כבר לזה."
"למה אתה פה ולא בחדר?" אני משנה נושא, אין לי יכולת עכשיו לשמוע אותו מדבר שוב על הסוף, אני מציע לו מהבמבה שלי.
"היינו שם," מרי עונה, כל פעם זה מפתיע אותי שהיא ממש מבינה עברית כבר.
"מנשה המשוגע לא מפסיק לצעוק ולדפוק עם הידיים," הוא מדגים את התנועות לאט ומסמן שלא בא לו במבה, "אז לא הצלחתי לישון שם." הוא נושם בכבדות, "את שרה אתה מכיר?" הוא מרים את היד ומצביע על הגברת שיושבת לידו, אני בינתיים מציע גם למרי במבה.
"אני השכנה של סבא שלך מהקומה השנייה," היא אומרת את זה כאילו אני אמור לדעת כבר, מרי לוקחת שתי במבות, "אני כל כך אוהבת את סבא שלך, מזכיר לי את סבא שלי, אותו סוג," אני כבר שואל את עצמי מה היא רוצה ממנו, "הוא בדיוק סיפר לי על התלאות שלו במלחמה ועל המשפחה שהייתה לו"
"כן." מרי אומרת ומכניסה אותם לפה.
"עוד?" אני מציע לה, אבל היא לא רוצה.
"אני צריכה ללכת," שרה אומרת, "אבוא אליך מחר."
"כל יום היא באה להיות אותו," מרי אומרת, עדיין יש מילים שלא מסתדרות לה.
"תודה," סבא ואני אומרים יחד. שרה קמה והולכת, אני מתיישב על הכורסא במקומה.
"איך היה בגרמניה?" סבא שואל.
"אוי, היה כל כך כיף, קר, שקט, כל כך יפה שם."
"ומה עם שני?"
"היא מצליחה בצורה בלתי רגילה, עושה דברים מאוד יפים, היא תחזור עוד חודש." מרי בודקת את שקית הנוזלים מעליו, "אבל מה אתך? כשנסעתי חשבתי שהיית יותר טוב כבר."
"ככה זה, אין כבר לאן להתקדם," הוא אומר ותופס את ידית הברזל של המיטה, מנסה למשוך את עצמו הצידה.
"אולי תקום קצת, תנסה לשבת, מה אתה אומר?"
"כן, לשבת קצת," מרי מצטרפת אלי.
"בסדר," הוא נאנח.
"יופי," אני קם מהכיסא, מניח את הבמבה על השידה ומשפשף את הידיים בצדי המכנסיים, מרי בינתיים מורידה את הידית של המיטה ומרימה אותו לאט ובזהירות, "אני אלך לפה," אני אומר בעיקר לעצמי ונעמד מהצד השני חושב איך לעזור, מרי נועלת לו את הכפכפים ומזיזה את שקית הפיפי לכיוון הכורסא, "יופי," אני מעודד את כולנו. מרי אוחזת אותו ביד, אני מיד ביד השנייה, כל פעם מפתיע אותי מחדש כמה שהידיים שלו הפכו לדקות וחלשות. "קדימה," היא אומרת ואנחנו עוזרים לו לקום או בעצם מרימים אותו על הרגליים. שני צעדים ארוכים וכבדים, סיבוב קטן במקום, "שב, סבא, שב" אני אומר והוא נשען אחורה, אני מחייך אליו, גם מרי. אני מתיישב על המיטה ולוקח את שקית הבמבה שכבר כמעט ריקה, אחרי מספר רגעים הוא כבר עם עיניים עצומות, "הוא עייף מאוד," מרי מסכמת.
תומר טבקמן, בן 34
ביקר בגרמניה פעמיים; בפעם הראשונה כשהגיע להמבורג למשחק עם קבוצת הכדורגל שהוא אוהד ובפעם השנייה, לפני מספר חודשים, כאשר בת הזוג שלו השתתפה בסדנה בלייפציג.