"שלוש שעות ועשרים ושתיים דקות" בישרה חגית, הדוברת של מכשיר הניווט. השעה הייתה שש ורבע בבוקר, יום שישי, הכבישים ריקים. הרדיו ניגן שיר שקט, לא הכרתי את שמו, אבל משהו בתחושת הגעגוע שהוא עורר בי הייתה מוכרת. שיחת הטלפון מאתמול בערב הדהדה בראשי, "יש פה אישה עם ילד בן שנתיים שנפצע במתקפה של הצבא הסורי, היא טוענת שאתן מכירות", לא יכולתי שלא לחשוב על אור, שרק לפני שבועיים חגגנו לה שנה, והדאגה הכי גדולה שלי הייתה מה יגידו האימהות במעון על דירת שני החדרים שלי. מאז שאור נכנסה למעון אני מרגישה שמלחששים עלי, כאילו אני האימא היחדנית היחידה בירושלים, לא שהייתה לי בעיה עם לחשושים, כל חיי התלחששו זרים למראה גופי, אבל מול לחשושי אימהות הייתי קצת פחות עמידה.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיי, "כן אבא" עניתי, "את בטוחה שאת רוצה שאני אקח אותה היום למעון? חשבתי לקחת אותה לגינה, יש יום יפה" אבא שלי יודע שהוא לא צריך לשאול אותי אם הוא רוצה להישאר עם אור, ברור לי שהוא מנסה לפתח שיחה, להבין לאן אני נוסעת בשעה כזאת מוקדמת וללא התראה. האמת, שבכלל לא חשבתי מה אני אומר לו כשאחזור הביתה עם אישה סורית בשם אסימה וילד בן שנתיים.
הפעם האחרונה שראיתי את אסימה הייתה לפני כמעט עשר שנים, כשעוד גרתי בברלין. שבוע לפני שחזרתי לארץ היא עשתה לי הפתעה, ובאה לסוף שבוע מהמבורג, שם למדה לתואר שני. אסימה הייתה חברת ילדות של חברתי הטובה אעישה, והכרנו באחת הפעמים שהגיעה לבקר בברלין. החיבור היה מיידי, קראנו לעצמנו The middle western girls, אעישה נולדה בעיראק, אסימה נולדה וגדלה בסוריה, ואני מישראל. אני זוכרת את היום שהבנתי שאנחנו לא בדיוק מאותו מזרח תיכון, זה היה יום שבת שמשי, והגענו לקפה נרגילה בנויקלן שהוא מעוז הקהילות הערביות בברלין. המקום היה מלא בגברים, היו גם כמה תיירות מערביות, אך כל העיניים פנו אלינו. אעישה ואסימה נכנסו עם ראש מורם, כשהתיישבנו הסבירו לי שזה שאנו נשים חילוניות זה לא מה שמפנה אלינו את כל המבטים, אלא שהן נשים ערביות חילוניות, שמעזות להסתובב בלבוש מערבי, וללא ליווי של גבר.
הגעתי לתחנת ההתרעננות של כביש שש, למרות שתכננתי לנסוע ללא הפסקות, הרגשתי שאם אני לא שותה קפה ואוכלת משהו, אני לא אצליח לעמוד ביום שמצפה לי. חזרתי לרכב עם הפוך חזק וכריכון, כשהבטתי במראה ראיתי את הכיסא הריק של אור, וחשבתי לעצמי שעוד מעט יישב שם ילד של מישהי אחרת, ילד מפוחד, שיביט בנוף זר, וישמע את אימא שלו מדברת בשפה זרה עם אישה שהוא לא מכיר. חזרתי לחנות הנוחות וקניתי סוכריה על מקל ובלון, קיוויתי שזו תהיה נחמה קטנה עבורו.
נותרו עוד 52 דקות עד להגעה ליעד, והרדיו החל לעשות רעשים של חוסר קליטה, על התחנה המועדפת עלי עלו קולות בערבית, באופן אוטומטי העברתי לתחנה אחרת. חשבתי על הסלידה הזאת שיש לנו מהשפה הערבית, ונזרקתי ברגע לארוחת ערב בברלין, שהכנו אעישה, אסימה ואני בדירה שלי בברלין. לא הפסקנו לצחוק כשגילינו שבאוכל להכל כמעט היה אותו שם. כמו ילדות קטנות הוצאנו אוכל מהארון, מהמקרר ובדקנו, "כוסברה" אמרתי ושתיהן פרצו בצחוק. באותו ערב יצאנו למסיבה יפנית מחתרתית, זה היה במרתף של איזה בניין ישן במזרח העיר, על הקירות הוקרנו סרטים מצויירים, וריח של זיעה, טחב וואסבי התערבבו זה בזה. בשלב מסוים אעישה סימנה לנו שהיא הולכת עם קיטו, חבר שלה, שלמרות שהיה לו שם יפני הוא דווקא היה בריטי. שתינו כל כך הרבה סאקי באותו ערב, שבדרך חזרה פספסנו את התחנה בתחתית, ירדנו בהרמנפלאץ, שהייתה הומה בשלוש בלילה כמעט כמו שהייתה בשלוש בצהריים. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו שתינו בלי אעישה, ומשהו באנרגיה השתנה. חששתי שלא אדע מה להגיד, אז הצעתי שנאכל דונר, ואכן, כשהגענו לדירה כל כך שתויות ואכולות שנרדמנו בלי להגיד מילה.
באותו הלילה חלמתי שאני עומדת בתוך שדה קרב, מולי גדר גבוהה, ומעבר לגדר אסימה, גם מאחוריה שדה קרב. אנחנו עומדות משתי צדי הגדר, ולא אומרות דבר, רק העיניים נעוצות אחת בשנייה, והמבט אומר הכל. קמתי באותו הבוקר מוקדם, הכנתי קפה ויצאתי אל המרפסת, הרחוב היה מלא אנשים, רובם לא חוו מלחמה, הבניינים בני מאה השנה יכלו אולי להזכיר לי, שגם העיר הזאת נושאת בתוכה איזה שדה קרב.
הגעתי לחניון של בית החולים "זיו" בצפת, נוכחתי לדעת כי גם פה, כמו בכל בית חולים שיצא לי לבקר בו, אין כמעט חניה. הגעתי לשירות הסוציאלי של מחלקת הילדים, שם פגשתי את אירית, העובדת הסוציאלית שהתקשרה אליי אתמול בערב. "יש פה הרבה סיפורים מוזרים, אבל באחד כזה עוד לא נתקלנו" אמרה בעודה מלווה אותי לחדרה. היא סיפרה שלפני כמה ימים הגיע אליהם ילד בן שנתיים שנפצע באחת המתקפות, מלווה באימו. לאחר שניתחו את הילד התכוונו להחזירם לסוריה, אך האם התחננה שיתנו להם להישאר והתעקשה כי מכירה אישה ישראלית שיכולה לערוב לה. "איך קוראים לילד?" שאלתי אותה ביציאה מהחדר, "נור" היא ענתה, השתתקתי. מקצה המסדרון אני רואה גב אישה, שיערה אסוף ברישול על ראשה, והיא רוכנת מעל כיסא גלגלים קטן. בכיסא יושב ילד, על ראשו כובע צמר. הוא מרים אלי מבט מוכר.
אנחנו נכנסים לאוטו בשקט, אסימה סוגרת את החגורה של הבוסטר, ואני מוציאה מהתיק סוכריה ומביאה לנור. "שלוש שעות ושלושים ושתיים דקות" מבשרת חגית, אנו יוצאים לדרך.
בת חן שני, בת 33
השתתפה בפרוייקט קום-מתנדב הראשון בשנת 2010-2011. היא גרה שנה בברלין והתנדבה בבי"ס ועמותה הפועלת לעידוד אקטיביזם. מאז חזרתה לארץ סיימה לימודי תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית וכיום היא עוסקת בפסיכותרפיה עם גילי הגן ומתגוררת בירושלים.
"שלוש שעות ועשרים ושתיים דקות" בישרה חגית, הדוברת של מכשיר הניווט. השעה הייתה שש ורבע בבוקר, יום שישי, הכבישים ריקים. הרדיו ניגן שיר שקט, לא הכרתי את שמו, אבל משהו בתחושת הגעגוע שהוא עורר בי הייתה מוכרת. שיחת הטלפון מאתמול בערב הדהדה בראשי, "יש פה אישה עם ילד בן שנתיים שנפצע במתקפה של הצבא הסורי, היא טוענת שאתן מכירות", לא יכולתי שלא לחשוב על אור, שרק לפני שבועיים חגגנו לה שנה, והדאגה הכי גדולה שלי הייתה מה יגידו האימהות במעון על דירת שני החדרים שלי. מאז שאור נכנסה למעון אני מרגישה שמלחששים עלי, כאילו אני האימא היחדנית היחידה בירושלים, לא שהייתה לי בעיה עם לחשושים, כל חיי התלחששו זרים למראה גופי, אבל מול לחשושי אימהות הייתי קצת פחות עמידה.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיי, "כן אבא" עניתי, "את בטוחה שאת רוצה שאני אקח אותה היום למעון? חשבתי לקחת אותה לגינה, יש יום יפה" אבא שלי יודע שהוא לא צריך לשאול אותי אם הוא רוצה להישאר עם אור, ברור לי שהוא מנסה לפתח שיחה, להבין לאן אני נוסעת בשעה כזאת מוקדמת וללא התראה. האמת, שבכלל לא חשבתי מה אני אומר לו כשאחזור הביתה עם אישה סורית בשם אסימה וילד בן שנתיים.
הפעם האחרונה שראיתי את אסימה הייתה לפני כמעט עשר שנים, כשעוד גרתי בברלין. שבוע לפני שחזרתי לארץ היא עשתה לי הפתעה, ובאה לסוף שבוע מהמבורג, שם למדה לתואר שני. אסימה הייתה חברת ילדות של חברתי הטובה אעישה, והכרנו באחת הפעמים שהגיעה לבקר בברלין. החיבור היה מיידי, קראנו לעצמנו The middle western girls, אעישה נולדה בעיראק, אסימה נולדה וגדלה בסוריה, ואני מישראל. אני זוכרת את היום שהבנתי שאנחנו לא בדיוק מאותו מזרח תיכון, זה היה יום שבת שמשי, והגענו לקפה נרגילה בנויקלן שהוא מעוז הקהילות הערביות בברלין. המקום היה מלא בגברים, היו גם כמה תיירות מערביות, אך כל העיניים פנו אלינו. אעישה ואסימה נכנסו עם ראש מורם, כשהתיישבנו הסבירו לי שזה שאנו נשים חילוניות זה לא מה שמפנה אלינו את כל המבטים, אלא שהן נשים ערביות חילוניות, שמעזות להסתובב בלבוש מערבי, וללא ליווי של גבר.
הגעתי לתחנת ההתרעננות של כביש שש, למרות שתכננתי לנסוע ללא הפסקות, הרגשתי שאם אני לא שותה קפה ואוכלת משהו, אני לא אצליח לעמוד ביום שמצפה לי. חזרתי לרכב עם הפוך חזק וכריכון, כשהבטתי במראה ראיתי את הכיסא הריק של אור, וחשבתי לעצמי שעוד מעט יישב שם ילד של מישהי אחרת, ילד מפוחד, שיביט בנוף זר, וישמע את אימא שלו מדברת בשפה זרה עם אישה שהוא לא מכיר. חזרתי לחנות הנוחות וקניתי סוכריה על מקל ובלון, קיוויתי שזו תהיה נחמה קטנה עבורו.
נותרו עוד 52 דקות עד להגעה ליעד, והרדיו החל לעשות רעשים של חוסר קליטה, על התחנה המועדפת עלי עלו קולות בערבית, באופן אוטומטי העברתי לתחנה אחרת. חשבתי על הסלידה הזאת שיש לנו מהשפה הערבית, ונזרקתי ברגע לארוחת ערב בברלין, שהכנו אעישה, אסימה ואני בדירה שלי בברלין. לא הפסקנו לצחוק כשגילינו שבאוכל להכל כמעט היה אותו שם. כמו ילדות קטנות הוצאנו אוכל מהארון, מהמקרר ובדקנו, "כוסברה" אמרתי ושתיהן פרצו בצחוק. באותו ערב יצאנו למסיבה יפנית מחתרתית, זה היה במרתף של איזה בניין ישן במזרח העיר, על הקירות הוקרנו סרטים מצויירים, וריח של זיעה, טחב וואסבי התערבבו זה בזה. בשלב מסוים אעישה סימנה לנו שהיא הולכת עם קיטו, חבר שלה, שלמרות שהיה לו שם יפני הוא דווקא היה בריטי. שתינו כל כך הרבה סאקי באותו ערב, שבדרך חזרה פספסנו את התחנה בתחתית, ירדנו בהרמנפלאץ, שהייתה הומה בשלוש בלילה כמעט כמו שהייתה בשלוש בצהריים. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו שתינו בלי אעישה, ומשהו באנרגיה השתנה. חששתי שלא אדע מה להגיד, אז הצעתי שנאכל דונר, ואכן, כשהגענו לדירה כל כך שתויות ואכולות שנרדמנו בלי להגיד מילה.
באותו הלילה חלמתי שאני עומדת בתוך שדה קרב, מולי גדר גבוהה, ומעבר לגדר אסימה, גם מאחוריה שדה קרב. אנחנו עומדות משתי צדי הגדר, ולא אומרות דבר, רק העיניים נעוצות אחת בשנייה, והמבט אומר הכל. קמתי באותו הבוקר מוקדם, הכנתי קפה ויצאתי אל המרפסת, הרחוב היה מלא אנשים, רובם לא חוו מלחמה, הבניינים בני מאה השנה יכלו אולי להזכיר לי, שגם העיר הזאת נושאת בתוכה איזה שדה קרב.
הגעתי לחניון של בית החולים "זיו" בצפת, נוכחתי לדעת כי גם פה, כמו בכל בית חולים שיצא לי לבקר בו, אין כמעט חניה. הגעתי לשירות הסוציאלי של מחלקת הילדים, שם פגשתי את אירית, העובדת הסוציאלית שהתקשרה אליי אתמול בערב. "יש פה הרבה סיפורים מוזרים, אבל באחד כזה עוד לא נתקלנו" אמרה בעודה מלווה אותי לחדרה. היא סיפרה שלפני כמה ימים הגיע אליהם ילד בן שנתיים שנפצע באחת המתקפות, מלווה באימו. לאחר שניתחו את הילד התכוונו להחזירם לסוריה, אך האם התחננה שיתנו להם להישאר והתעקשה כי מכירה אישה ישראלית שיכולה לערוב לה. "איך קוראים לילד?" שאלתי אותה ביציאה מהחדר, "נור" היא ענתה, השתתקתי. מקצה המסדרון אני רואה גב אישה, שיערה אסוף ברישול על ראשה, והיא רוכנת מעל כיסא גלגלים קטן. בכיסא יושב ילד, על ראשו כובע צמר. הוא מרים אלי מבט מוכר.
אנחנו נכנסים לאוטו בשקט, אסימה סוגרת את החגורה של הבוסטר, ואני מוציאה מהתיק סוכריה ומביאה לנור. "שלוש שעות ושלושים ושתיים דקות" מבשרת חגית, אנו יוצאים לדרך.
בת חן שני, בת 33
השתתפה בפרוייקט קום-מתנדב הראשון בשנת 2010-2011. היא גרה שנה בברלין והתנדבה בבי"ס ועמותה הפועלת לעידוד אקטיביזם. מאז חזרתה לארץ סיימה לימודי תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית וכיום היא עוסקת בפסיכותרפיה עם גילי הגן ומתגוררת בירושלים.