מירב בועז / בת 49

מגן דוד גרמני

היה לו מגן דוד ענק , כסוף, שנח בשרשרת על חזה נערי חלק.

הוא נראה צעיר מאוד, למרות גובהו ורוחב כתפיו.

'אנדריאס' הוא אמר באנגלית והושיט את ידו . 'נעים להכיר אותך'. קול בס נעים ועמוק. לחיצת יד ביישנית.

הוא הגיע עם קבוצת מתנדבים מגרמניה. 'אנחנו רוצים לעבוד עם אוטיסטים. הכי קשים שיש' הוא אמר. 'לכולנו ניסיון במקצועות טיפול שונים ונשמח לעזור במשך 3 חודשים'.

וכך היה . קבוצת הצעירים שהגיעה להוסטל, התגלתה כפלוגת-עבודה מיומנת שאינה בוחלת בכל מלאכה. גם הקשה ביותר לא יכלה לנחישות ולניסיון עימם הגיעו.

מידי בוקר היו הם צועדים כדבוקה מחדר האוכל לחדרי ההוסטל השונים ומתפזרים לעבודות שחולקו להם; החל מהלבשת הדיירים, רחיצתם, ליוויים לחדר האוכל ולטיפולים השונים וכלה בניקיון שירותים ואחוריים…

מידי סוף שבוע התכנסה הקבוצה עם המלווה הישראלית דוברת הגרמנית, למפגש של וינטלציה, שיחה על השבוע החולף ועוד. מילת טרוניה אחת לא נשמעה. המלווה דיווחה לי על קורות הקבוצה ובאחת השיחות שאלה האם אהיה מוכנה לתת להם הרצאה על עברי הצבאי, השירות בצה"ל עבורי כאשת קבע ועוד. 'את מבינה, זה הכי מעניין אותם', היא צחקה….הסכמתי. בעיקר כי רציתי לדעת את מה שרבים כמוני שואלים את עצמם…

איך זה להיות גרמני שמבקר בישראל בפעם הראשונה? איך זה להיות בן העם שפגע, בביקור אצל העם שנפגע? ומה הם יודעים על מעללי הסבא והסבתא שלהם בזמן מלחמת העולם השנייה….

בסוף ההרצאה אנדריאס ניגש אליי ובנימוס גרמני מאופק שאל אם נוכל לשוחח.

הוא שאל אותי על השירות הצבאי, על הקושי להפוך קצינה בגיל צעיר, על השכול הכבד בו נתקלתי בתפקידי כקצינת נפגעים – על הכל. לאחר כשעה ארוכה התנצלתי והסברתי שיש לי עוד פגישה ואני לא רוצה לאחר. הצעתי שיבוא למשרד ביום החופשי שלו ונמשיך לדבר. 'אני חושב שישראל זה המקום הכי מדהים בעולם' הוא אמר במהירות, יורה את המילים כאילו כדי להספיק לצייד אותי בהן.

'נו, אז תעשה עלייה' אמרתי בצחוק.

'עלייה' הוא שאל?

הסתכלתי עליו ואמרתי – 'אתה לא יודע שכל יהודי יכול להגיע לישראל ולקבל בה אזרחות כמעט בן רגע?'

'אני לא יהודי' הוא אמר מבוייש ושתק….

הרגשתי את אצבעות המבוכה זוחלות לי בגב….'סליחה' התנצלתי  'פשוט יש לך מגן דוד כזה גדול, אז הנחתי שאתה יהודי'…

'כשהייתי בן 17 קיבלתי את ה'מאגן-דאויד' הזה' הוא אמר, מבטא את צירוף האותיות בנעימה יהודית-גלותית משהו… ' נשבעתי שלא אוריד אותו מעליי כל עוד אני חי'. לא ידעתי מה לומר אז שתקתי. הוא נעמד, הרים אליי מבט כחול, מיוסר. 'זה סיפור ארוך' הוא אמר ולא יסף.

'תודה על השיחה. אני אבוא בשבוע הבא'. הושיט לי יד ברשמיות והלך.

הוא ליווה אותי במחשבות כל אותו שבוע. הבטחת הסיפור ריגשה אותי.

שבוע לאחר מכן, סיימתי ישיבה מתישה. כשהרמתי מבט ושם הוא היה, נשען על המשקוף בכניסה למשרדי, גמלוני וכחוש – ההתרגשות שלי גאתה. המבט הכחול נדמה שהועצם. אולי היה זה השיזוף הכתמתם שהיווה לו רקע מושלם?.

הזמנתי אותו לשבת והוא נשאר דומם. אחרי דקות של מבוכה ותשובות הססניות שלו על שאלות אינפורמטיביות שלי, הוא שאל : 'נוכל לצאת לשוחח במקום אחר?'

קבענו לשעת ערב מוקדמת בפאב שקט לידי האכסניה התל אביבית בה גרה הקבוצה.

'תודה שבאת' הוא אמר והושיט לי כף יד רשמית מוכרת.

'אצלינו אחרי שתי פגישות כבר מתחבקים' אמרתי לו בצחוק, כדי להמיס מעט את מעטה הנוקשות שאפף אותו ונתתי לו חיבוק ישראלי מהטובים שייצרתי.

הזמנו. בירה עבורו וכוס יין לבן עבורי. לגימה ארוכה שהותירה קצף לבן על שפתו העליונה והוא פתח: 'תתכונני, זה סיפור קשה.' אמר בלחישה ואני רכנתי לעברו כדי לא לפספס אף מילה.

'אני גרמני מבטן ומלידה' הוא פתח. 'אימא שלי היא בת למשפחה אוסטרית מאוד נחשבת. יש לה אילן יוחסין שנטוע אחורנית בקרקע במשך 500 שנה לפחות. היא אישה מאוד נחמדה ומאוד כנועה. היא גידלה את אחותי ואותי וכמעט שלא יצאה לעבוד. אבא שלי הוא איש עסקים שפרנס אותה ואותנו היטב. הוא בא ממשפחה מאוד פשוטה ועשה הון בגיל צעיר בעבודה קשה. כמובן שהוריה של אימי לא אהבו את השידוך של ביתם היחידה עם חסר הייחוס, אבל מה הם יכלו לעשות…'. הוא עצר ולגם ארוכות מבקבוק הבירה הכהה שבידו.

'אימא של אימא, סבתי, התרגלה ולמדה לאהוב את אבא שלי. למרות הסנוביות הטבעית שלה- היא ידעה לזהות טוב לב, יושרה וכישרון.  אבל לא סבא שלי . הוא תמיד הרגיש שלביתו היחידה מגיע טוב יותר. את מבינה, בשבילו זה כמו לחטוף סטירת לחי מצלצלת אל מול כל מכריו- כמו השפלה פומבית בכיכר העיר…' אנדריאס אמר וצחק ואני זיהיתי מרירות ועצב בצחוק השבור.

'סבא שלי הוא איש קשה. תמיד היה. כשסבתא שלי נפטרה, למרות שהיתה צעירה ממנו בלמעלה מ-20 שנה, הוא עבר לגור איתנו. הייתי בן 13. החיים הטובים שלי עד אז, הפכו סיוט אחד ארוך…

'סבא שלי היה מעיר לי על אופן הישיבה שלי ליד השולחן, על השימוש בסכו"ם, על החברים שלי, על הכדורגל' הוא לקח נשימה עמוקה 'על הכל. על ה-כ-ל. הוא לא הניח לי. לא הניח לאימא שלי ובטח לא לאבא שלי. כל הזמן העיר הערות נבזיות, קשות, מייסרות.

רציתי לעבור לפנימיה בגללו. אימא שלי התחננה שאישאר בבית. אמרתי לה שאני שונא אותו….זה היה כל כך משחרר להגיד את זה. אני שונא אותו…'

    אנדריאס כבש את פניו בידיו, התרומם והביט בי בתכלת הפעורה שבעיניו.

'הבית נסדק. מערכות היחסים בין אימא לאבא, ביני לבינם, ביני לבין אחותי – הכל נחרב בגלל הנוכחות האיומה שלו. הוא היה מריר וחולה וכועס ונוזף ומאשים ופוגעני – כל יום, כל היום.

אז ברחתי לרחוב. לחברים פחות טובים. ברחתי המון מבית הספר. התחלתי לעשן. סמים קלים. אלכוהול עד אובדן חושים.

ערב אחד, מחוץ לאיזה פאב, כשאני כבר שיכור לגמרי, חבר ילדות פגש אותי , ניגש אליי והתחיל לשוחח איתי. מפה לשם הוא שאל מה שלום אחותי והוריי. סיפרתי חצאי אמיתות- העיקר שיניח לי לנפשי. 'ומה עם הסבא הנאצי שלך 'הוא שאל….נדלקתי.

'מה אמרת?' נבחתי עליו.

הוא חזר ואמר : 'אנדריאס כולם יודעים- אין מה להסתיר. הסבא שלך היה נאצי…' הרגשתי שאני נחנק ובלי בכלל לשלוט בעצמי- נתתי לו אגרוף….חברים שלי תפסו אותי והוא הלך משם עם חבריו מקלל ומדמם…

'את מבינה' הוא אמר. 'בגרמניה לא תשמעי את המילה 'נאצי'. אפילו לא בצחוק והחבר הזה הטיפש אמר את זה בקלות מחרידה כזאת מול כולם'….עזבתי את החבורה שהייתי איתה והלכתי לשבת בפארק. המילה 'נאצי' לא עזבה אותי. הרגשתי שהלב שלי קופא. שאני מתאבן. אם סבא שלי היה נאצי, מה זה אומר עליי? מי אני? נכד של רוצח? האלכוהול העצים הכל והרגליים שלי לקחו אותי הביתה. לנאצי שממרר לי את החיים כבר שנים…

'כל הדרך דמיינתי את השיחה איתו. איך אני מטיח בו את ההאשמות, את הכעס על השנים הקשות שהביא עלינו בנוכחות המסרסת והמכאיבה שלו. דמיינתי שהצרחות שלי גורמות לו להתקף לה והוא מתמוטט ומת כשהבעת הלם על פניו….'

'רק שנאה היתה לי בלב. שנאה שגרמה לי לרוץ הביתה, שמחקה את השפעת האלכוהול והחומרים הכימיים בהם הזנתי את גופי. שנאה טהורה, עמוקה'.

אנדראס לקח נשימה. הזמין בירה נוספת ואחרי דקה שנמשכה כנצח, המשיך לדבר לאט, תר אחרי המילים הנכונות באנגלית…

'בכניסה לבית הגדול שלנו ראיתי את אורות האמבולנס. אנשים רבים התרוצצו סביב, כמו סצינה מסרט אמריקאי. אימא שלי היתה שם, סתורת שיער לצד האלונקה עליה שכב סבי- כשעל פניו מסיכת חמצן ועיניו עצומות.

'אנדריאס בוא' אימי קראה לעברי ואני התייצבתי לצידה, מחבק את כתפיה והיא החלה לבכות. כל כך לא 'גרמני' מצידה. להתייפח ללא שליטה ליד כל אותם אנשים, שכנים ברחוב… נאלצתי להיכנס איתה ועם סבא שלי לאמבולנס ונסעתי עימם לבית החולים. אבי ואחותי נסעו אחרינו במרצדס השחורה . מחשבה חלפה במוחי שגם הסצינה הזאת של 'רכב הלוויות' כפי שאחותי ואני קראנו לאוטו המפואר של אבי, לקוחה מאיזה סרט אמריקאי קיטשי….

'ימים ספורים עוד עשינו משמרות ליד מיטתו של סבי. אחר כך אימא שוחחה עם הרופאים שהמליצו על העברתו של סבא להוספיס. בכל זאת, קשיש בן 90 שכבר אינו מתקשר הוא לא מועמד לטיפול בבית חולים רגיל…

'אבא הודיע לאימא שכל מה שתחליט מקובל עליו והוא יתמוך בה. אבי הטוב והמיטיב שלא דבק בו דבר מהארס ששיגר לעברו סבא שלי. אימא ביקשה ממני לבוא ולבקר בהוספיס בטרם תקבל החלטה.

הלכתי עימה. צעדנו שנינו בחדרים הגדולים המוארים, בהם שכבו דמויות רפאים שקטות במיטות ענקיות, משוכללות שכמו הדביקו את שרידי החיים שעוד נותרו בהם לסדינים הצחורים, מבטיחים את קיומם בעולם הזה. 'כן. זה יתאים לסבא'. אימא אמרה והוסיפה 'עד שירגיש יותר טוב ויחזור הביתה'. הבטתי בה. לא לגמרי מבין אם אמרה זאת בציניות לא אופיינית או בהכחשה תואמת-מציאות-קשה.

'הכעס גאה בי שוב. יריתי לעברה בלי מחשבה. 'האבא הנאצי שלך ירגיש פה מצוין'…..

היא קפאה. הדם אזל מפניה הסמוקות-תמיד והיא החווירה. היא שתקה.

'שמעת מה אמרתי?' צרחתי לעברה. הוא נאצי. האיש המגעיל והנורא הזה, שמירר לכולנו את החיים הוא נאצי. נאצי. רוצח'.

אימא שלי הסתובבה ויצאה מהחדר. שמעתי את העקבים הנמוכים שלה מהדהדים על הרצפות הממורקות, מפירות את דממת הכמעט-מוות שמסביב.

הזעתי. לא יכולתי לעמוד יותר והתיישבתי על הרצפה. נשען אל קיר לבן מחוספס.

זהו. זה יצא. ציפיתי לתחושת ניצחון. אמת מזככת. הקלה. אבל אצלי בלב שכנה רק תחושה אחת. בחילה עמוקה. הקאתי.

כשיצאתי החוצה, מחפש את האוטו של אימא, היא לא היתה שם. לקחתי רכבת הביתה.

הבית היה קר ושקט. פשטתי על בר המשקאות המפואר של הוריי ושתיתי. שעות וליטרים של אלכוהול עד אובדן הכרה'

אנדריאס הביט בי ואמר : 'את לא רעבה'. 'לא' יריתי.  'אני רעבה לשמוע את כל הסיפור'. הוא צחק צחוק חם . הראשון האמיתי ששמעתי ממנו והצליל היה כל כך נעים….לגמתי את יתרת היין בכוסי והזמנתי אחת נוספת. 'תמשיך בבקשה' הפצרתי בו.

'אז התעוררתי בבית החולים. הרעלת אלכוהול. שטיפת קיבה. עם זיכרון מפוקסל מלא קרעים.

הבחילה העמוקה עוד היתה שם. סירבתי לאכול או לשתות. עירויים אינספור.

לא הסכמתי לראות איש. לא הוריי. לא אחותי ולא חברים. שכבתי בעיניים עצומות לרווחה, מתבוננות לתוך נפשי העמוקה והריקה. ימים ארוכים. משמימים.

הפסיכאטרית שנכנסה לחדרי, כפי שהבטיחה האחות בביקור של הבוקר, היתה בלונדינית. ד"ר אנט דורטמונד , כך היא הציגה את עצמה. רופאה גרמניה טיפוסית. היא היתה רחבה,

תכולת מבט וארוכת ריסים. היה בה משהו מאוד יציב. שקט. עמוק. לא מתחכם אבל חכם. אולי כי כבר הייתי בשל לדבר, השיחה קלחה.

'מה אתה מרגיש' היא שאלה בנועם. מתעניינת ברצינות תהומית, כאילו זו לא השאלה הראשונה שכל מטפל-נפש היה שואל.

'גועל' אמרתי. 'והרבה ממנו'….

'היית בסכנת חיים'. היא המשיכה. 'אילו הוריך לא היו מגיעים, לא בטוח שהיית שורד'.

'אני לא רוצה למות' אמרתי לה 'אני רוצה שהוא ימות'.

'הוא?' היא שאלה בסקרנות.

'סבא שלי. הוא נאצי. הוא צריך למות'.

'אם היא היתה מזועזעת, היא לא הראתה זאת. דווקא רציתי שהזעזוע שלי יפגוש את שלה. שלא יהיה בודד. זה לא צלח'.

'מה היית רוצה שיקרה?' היא שאלה.

'אני רוצה להסגיר אותו לישראל. שיתלו אותו. כמו את אייכמן'.

'אתה בטוח שהוא היה נאצי?' היא הקשתה.

'כן' עניתי ללא היסוס. 'אם רק היית רואה את התגובה של אימא שלי, היית מבינה שזה נכון'.

ד"ר דורטמונד הישירה אליי מבט והמשיכה:  'יש רשימה של פושעי מלחמה. יש תיעוד. יש ארכיב. האם הוא החליף את שמו והסתתר תחת שם בדוי?'.

'לא שאני יודע. השם שלו חשוב לו מידי. הוא מתרברב בייחוס המשפחתי שמגיע עד לדוכס מהבסבורג. הוא תמיד השפיל את אבא שלי שהמשפחה שלו היתה של סנדלרים- מכאן השם שלנו- שוסטר…'

'אז איך לדעתך הצליח לחמוק מציידי הנאצים' היא שאלה ואני התעצבנתי. 'לא יודע. שילם כסף. זייף תעודת לידה. הוא מושחת. יעשה הכל בשביל לשרוד'….התרסתי לא מצליח לשלוט בעצביי.

ד"ר דורטמונד שתקה.

'תראי דוקטור', אמרתי לה, מנסה למלא את השתיקה, 'אני יודע שאת פה לעזור אבל אני לא צריך עזרה. אני לא רוצה למות'. 'אהה'. היא אמרה. 'את לא מאמינה לי?' שאלתי בכעס.

'אני מאמינה שאתה מתמודד עם קושי ואני מאמינה שאני יכולה לעזור' היא השיבה, מנקה את משקפיה במרץ בשולי שמלתה.

'ביום בו השתחררתי מבית החולים, אבא שלי היה שם. עומד בכניסה למחלקה. לא לגמרי יודע מה לעשות. חיבקתי אותו. הוא בכה. 'מה קרה אנדריאס?' הוא שאל, מוחה את דמעותיו. 'מה קרה עם אימא. למה לא רצית שנבוא לבקר אותך?'…

נכנסתי לרכבו הנוצץ של אבי והטחתי בו 'למה לא סיפרתם לי שסבא הוא נאצי?'

'למה זה טוב?' אבא שלי שאל. 'מה שהיה היה. עכשיו הוא סתם זקן בתרדמת שהולך למות'….

'כי הוא צריך לשלם על מה שהוא עשה' צרחתי….

אבא שלי התבונן בי במבט חודר והשיב : 'אנדריאס, אתה לא בית משפט, לא שופט ולא תליין. אתה הורג את אימא שלך עם השטויות האלה!'.

שתקתי. בקושי מחזיק את עצמי שלא לקפוץ מהאוטו באמצע הכביש. הנסיעה עברה בשתיקה. אבי התעטף בעצב ואני בזעם כבוש.

'חשבתי על כל השנים שבהם סבא שלי התעמר באבי, השפיל אותו, נעץ בו את מילותיו המעליבות, שנאמרו באלגנטיות קפואה מלאת ארס. סבי לעג על מוצאו הנחות של אבי בכל הזדמנות ובאוזני מגוון קהלים, משכלל בכל פעם את חיצי הרעל ששלח לעברו…

באותו סופשבוע הוריי נסעו לבקר את אחותי במכללה בדרזדן.

נשארתי לבד בבית הגדול ששמר על סודות המשפחה, אותן התעקשתי לגלות ולהוציא לאור.

כמו מחרשה מרובת שיניים, נברתי בכל פינה, אפילה ככל שתהיה. הוצאתי כל ארגז שנדמה לי חשוד , כמסתיר ראיות מרעישות ורוקנתי את תוכנו על הריצפה.

מאות תמונות מצהיבות חלפו בין אצבעותיי הממששות בגסות, ממהרות למצוא, עשרות דפים חומים, מוכתמים שנקרעו ממחברות, ספרים מאובקים נוטפי ריח טחוב.

'את בטח רעבה כבר. שנזמין משהו לאכול?' אנדריאס עצר את השטף והפנה אליי את השאלה הבנאלית. 'כן' מילמלתי, מזמינה בהיסח דעת סלט כלשהו.

אנדריאס ניהל שיחה שנדמתה כנצח עם המלצרית על טיבו של הסטייק ומרכיבי הרוטב…..כשהוא התכנס לתוך עצמו-המספר, בתנוחה שלמדתי להכיר, נשמתי לרווחה.לא רציתי שיפסיק…

'לאחר שעות מייגעות, נשכבתי על הפרקט החמים בחדר המגורים, מותש, מובס. לא נאצי ולא קצה קצהו של נאצי. לא מצאתי שום עדות לכלום.

מצאתי תמונות מאז המצאת הדפוס, המצאת הצילום…תעודות שנכתבו בדיו, קסת וציפורן…

תכתובות בין העירייה לעורך דין שייצג את סבא רבא שלי בעניין נכסיו באוסטריה ובגרמניה….ה-כ-ל היה שם. חוץ ממה שחיפשתי. חוץ מאותה עדות מרשיעה שתענה על הצורך שלי להשיב לסבא כגמולו. להכאיב לו כפי שהכאיב לנו…

'מיד כשאימא שלי נכנסה הביתה, ראיתי על פניה עד כמה הזדקנה בשבועות הארוכים מאז ראיתיה לאחרונה. כתפיה שחו, השמלה היפה שלבשה נדמתה כשק שלא מצא את קימוריה ולכן נשאר תלוי כבלון סביב גופה העייף.

היא הביטה בי ולא אמרה דבר. הלכה באיטיות לחדרה, סגרה את הדלת, משאירה מאחור רק אותו שובל ריח פרחוני, מוכר עד כאב.

הלחץ בחזי הלך וגבר. רגע אחרי אימי יצאה מחדרה ואמרה 'מצאת?'

נענעתי בראשי, מובס.

'סבא מת' היא אמרה וחזרה לחדרה.

לא הלכתי ללוויה. נשארתי בבית, בחדרי. הוריי לא התווכחו. אחותי ניסתה לשכנע אותי וויתרה.

הריקנות בחדרים הלכה וסגרה עליי.

רציתי לשתות. רציתי כדורים, סמים, כל דבר שירחיק אותי מעצמי מגופי, מנפשי.

שתיתי מספר שוטים כשפעמון הדלת העתיק ניגן. לא התכוונתי אפילו לטרוח לגשת לדלת. מי שזה לא יהיה –  שיילך, חשבתי. אין איש בבית….

מהצד השני ההתעקשות גברה. גררתי את רגליי לדלת.

קשישה קמוטה עמדה בפתח. כבת 80.

התיישרתי מיד. לא היה לי נעים שתריח את הבל הפה שלי. אז נשפתי הצידה ואמרתי בכל הכי מפוכח שלי 'אני יכול לעזור לך גבירתי?'

לפני שיכולתי לעצור אותה, היא דחפה את גופה הקטן ברווח ביני לבין הדלת, מצאה את הספה בחדר המגורים שלנו והתיישבה, תיקה בחיקה. ממתינה. למה? לא ידעתי. התפכחתי באחת.

'שמי הנרייטה'. היא אמרה. 'אני מכרה של הרמן'. הרמן הוא שמו של סבי.

'הכרתי אותו במלחמה'. היא אמרה. הלסת שלי נרעדה ואני קרסתי מולה בכורסא, לא מעז להפריע את דיבורה האיטי, השקט. המתאמץ.

'הוא היה צעיר. אולי בן 16. אני הייתי בת 12. כל האחרים עשו בדיוק מה שאמרו להם ולרוב בשמחה. הרמן היה אחר. הוא היה ממושמע אבל הוא לא מילא אחרי הפקודות בשמחה'. היא השתתקה. אחר כך התבוננה בי בסקרנות לא אופיינית לגילה המופלג, גירדה בראשה ששערותיו הלבנות, הדקות כסו אך בקושי את הקרקפת הורדרדה ושאלה: 'אתה הנכד?'.

'כן'. לחשתי. 'אתה מאוד דומה לו' היא פסקה. 'כשהיה צעיר הוא היה יפה כמוך'.

'קשה לראות את זה היום', היא הוסיפה. 'כשזקנים- נראים כמו עלי טבק מעוכים'…

'מה הוא עשה בזמן המלחמה?' שאלתי את הנרייטה, חש שדפיקות הלב בחזה שלי עוברות את המהירות המותרת…

'מה שאמרו לו. כמו כולם'. היא הסבירה כמו לתלמיד קשה הבנה במיוחד.

'אי אפשר היה לא למלא אחר הפקודות. אתה מבין, העונשים היו כבדים. ציות היה הכל. הכל. אבל הרמן היה אחר. הוא שנא את המכות. את האלימות. את המדים. את הכלבים. פעם הוא אפילו סיפר לי שהוא רוצה להיות מוסיקאי. לא חייל. אבל אי אפשר היה. המשפחה שלו היתה סובלת אילו התנגד. הרבה היה מוטל על הכף ועל כתפיו; נכסי המשפחה, הייחוס, האחיות שלו והלימודים שלהן החיים של כולם היו תלויים בציות שלו והוא ציית. רק לא בשמחה'.

שוב אותה תחושת זעם הלכה ועלתה בי ועימה דמי הרותח 'מה זאת אומרת' התפרצתי לעברה, כובש אך בקושי את הזעם הגואה, 'הוא היה נאצי, נכון? הוא הרג, יהודים, נכון? הוא שלח אנשים אל מותם, הוא השתתף בהרג הכי נוראי שנעשה ע"י האנושות! למי אכפת לעזאזל אם הוא עשה את זה בשמחה או לא?!' עכשיו כבר כמעט צרחתי.

הנרייטה הביטה בי כמעט-משועשעת. 'אתה והדור שלך לא יכולים להבין איך זה היה אז' היא אמרה בקול בוטח.

'הסיוט לא היה רק שלנו-היהודים, השחורים, הצוענים ומתנגדי המשטר. הסיוט היה גם שלהם- של הגרמנים הרגילים, שנאלצו להפוך לנאצים. כמו הרמן'. היא השתתקה, מפליגה במחוזות הזכרון הפרטיים שלה.

'את יהודיה?' שאלתי בהיסוס.

'תלוי את מי שואלים', היא צחקה כנערה, עיניה נעלמות בחריצי קמטיה.

'קיבלתי מהשלטון הנאצי מתנה ליום הולדתי ה12 …. ב- 14 בנובמבר 1935 פורסמה "תקנה לחוק האזרחות" ואז הבנתי שלמרות שחייתי עם הורים גרמניים נוצריים, ביקרתי דרך קבע בכנסייה וענדתי צלב על צווארי –  אני בעצם יהודיה … משם הדרך לגטו היתה קצרה'.

'פלוגת הנוער של הרמן תגברה את השמירה על הגטו. ראיתי אותו ואת חבריו מבעד לחוטי התיל. הוא נראה אומלל. חבריו נהנו להתעמר, להכות ולהתעלל בדרי הגטו. בעיקר בבנות. בעיקר באלה שנראו כמוני – אריות במראה ויהודיות בדם. בנו הם ראו 'מתחזות'. היינו יעד למתקפות חוזרות ונשנות. אכזריות במיוחד. תמיד הלכנו בזוגות או עם מבוגרים, כדי להפחית מהסיכוי שיתקפו. פעם אחת עברתי לידם לבדי.' הנרייטה עצרה באחת את קילוח דיבורה ונשמה עמוקות. הצעתי לה מים. היא סירבה בנימוס.

'היתה כבר שעה די מאוחרת. חזרתי בדרך מהמכבסה, שם עבדתי. שמעתי את הצחוק הלועג של חבורת הנוער ההיטלראי, את קולותיהם, עוד לפני שראיתי אותם אבל אז היה מאוחר מידי והם הבחינו בי.

כעדת צבועים אכזרית, הם עטו עליי, דוחפים, שורטים, נוגעים בגסות בכל גופי….ניסיתי לרוץ אבל הגדול שבהם היכה בפניי באלה וצרח 'יהודיה מסריחה'…נפלתי והוא הניח את ברכו על בטני. לא יכולתי לקום. הרגשתי זעם מהול בפחד וצרחתי לעברו 'אני לא יהודיה, חזיר שמן שכמוך'. המכה לא איחרה לבוא ואני איבדתי את ההכרה.

כשהתעוררתי, הייתי עירומה בפלג גופי העליון ומכוסה בדם. לא יכולתי להזיז שום איבר מאיברי הגוף בלי לשחרר אנקת כאב. היתה כבר שעת לילה מאוחרת. ושקט. ידעתי שאני חבולה אבל לשמחתי לא נאנסתי'. היא שוב שתקה והביטה בי.

'רבות מהנערות, חלקן עדיין היו ילדות, נאנסו ע"י חיילים וע"י פלוגות הנוער. עצמתי שוב את עיניי. ניסיתי לאסוף מספיק כוחות על מנת להתרומם, כאשר חשתי יד קרירה על מצחי. פקחתי את עיניי ושם הוא היה. הנער היפה הזה, שנראה בדיוק כמוך – הרמן.

'הוא עזר לי לקום, חיפש את חולצתי והגיש לי אותה, לא מביט לעבר החזה החשוף שלי.

הוא נתן לי לשתות מהמימייה שלו ולשטוף את פניי. ידעתי שהוא מנע מהחבורה האכזרית לאנוס אותי ואז להרוג אותי….לחשתי לו תודה. ראיתי שעיניו מתמלאות דמעות.

'אני מצטער' הוא אמר. 'הם כמו חיות. אני שונא את זה. אני לא רוצה להיות חלק מזה' הוא בכה בגלוי. גם אני. נערה ונער – בעולם שהשתגע. תמונה שלקוחה ממציאות אחרת, פיקטיבית'. היא חייכה אליי.

'ראיתי אותו המון באותם חודשים' היא המשיכה, מעודדת מהחיוך שהבליח על שפתיי, כשניסיתי לדמיין אותה כנערה זהובה לוחמנית עם הרמן היפה, הרגיש..

'שוחחנו רבות, גנבנו דקות ארוכות של שוטטות מחוץ לטווח הראיה של חבריו ובני משפחתי. שמרנו זה על שפיותה של זו. מי היה מאמין, גם אילו סיפרנו, שידידות יכולה להתקיים בין נערה יהודייה לנער נאצי. אבל' היא נאנחה, ' אני לא הרגשתי יהודייה והוא לא הרגיש נאצי. היינו תקועים במציאות כתיירים שנקלעו לזירת אסון במקרה…ואז הוא נשלח לתגבור בחזית ומאז לא שמעתי ממנו'.

'התגלגלתי בין מחנות עד לשחרור. כל בני המשפחה של נרצחו. היהודים ואלה שמעולם לא היו יהודים'. קולה רעד. הגשתי לה כוס מים והיא שתתה בשקיקה.

'אחרי המלחמה חיפשתי את הרמן. קיויתי שהוא חי. ידעתי מה שם משפחתו וחיפשתי חודשים ארוכים. כשמצאתי – לא מצאתי את הרמן שהיכרתי. מצאתי את הנער הזקן ביותר שהוא הפך אחרי המלחמה. הנעורים בעיניו כבו. הוא הזדקן. ניכר היה שהוא חווה את הזוועות הכי גדולות בחזית והן שברו את רוחו. הוא הפך מריר ומלא זעם. הפגישה בינינו היתה כואבת. הוא פחד להיחשף כחייל. גילו הצעיר איפשר את הסתרת עובדת היותו חייל בזמן המלחמה ולמשפחתו היה מספיק כסף להעלים מסמכים ולהמציא חדשים….'נער-מתנדב' הם כינו את מה שעשה בחזית והניחו לו. הבטחתי לו שאשמור על סודו. הוא ביקש שלא נתראה עוד לעולם. בכינו כשנפרדנו ומאז לא ראיתיו.'

'הוא היה נאצי' לחשתי .

'לא הוא לא!' הנרייטה אמרה בתקיפות . 'הוא היה בן אדם. מענטש. והם שברו אותו. בדיוק כפי שהם עשו לקורבנות שלהם. הוא היה קורבן'.

הנרייטה פתחה את תיקה, הוציאה שרשרת , הגישה לי אותה ואמרה – 'את המגן דוד הזה קיבלתי מסבתא רבא שלי. היא היתה יהודיה. כשחזרתי מהמחנה לבית הוריי השרוף למחצה- מצאתי את השרשרת מונחת ללא פגע בקופסת התכשיטים שלי בחדרי הישן. היא עתיקה,

עשויה מכסף טהור. רציתי להניח אותה על הקבר של הרמן, אבל עכשיו יש לי רעיון טוב יותר. אני רוצה לתת אותה לך'…

הנרייטה חיבקה אותי ואמרה: 'אין לי ילדים. מעולם לא נישאתי. אני הולכת בימי ראשון לכנסייה ובימי שבת לבית הכנסת. ביקשתי מרב הקהילה שכשאמות יקברו אותי בישראל.

אתה פה וכל בני משפחתך בבית העלמין בהלווייה של הרמן. אתה כועס עליו.

אני מקווה שתוכל לסלוח לו. הוא נשאר בן אדם. גם הוא קורבן'.

הנרייטה עטפה אותי בזרועותיה הדקות בחיבוק קצר ויצאה. לא ראיתי אותה מאז.

'מאז אני עונד את המגן דוד הזה'. אנדריאס אמר בעדינות כשאצבעו מלטפת את התכשיט היפהפה. הוא כמו מצפן עבורי. סיימתי את התיכון והלכתי ללמוד סיעוד. עבדתי בהוספיסים מספר שנים ואז החלטתי להגיע לישראל.

זהו הביקור הראשון שלי פה ואני תמיד אחזור. בשביל הרמן. בשביל הנרייטה.

בשבילי….'.

ישבנו שותקים.

אישה וגבר צעיר.

ובינהם מגן דוד כסוף אחד.


 מירב בועז, בת 49
נסעה באופן פרטי לגרמניה בשנת 2005 למספר ימים.