נחתנו בברלין באמצע נובמבר ולקחנו פליקסבוס ללייפציג. נסענו לפגוש את דניאל, חבר שגורש מישראל לאחר כמה שנים שגר בערד ולא הצליח להאריך את אשרת השהייה שלו. הכרנו אותו שבע שנים קודם לכן. עצרנו לו כשהוא תפס טרמפים ביציאה מתחנת דלק על כביש שש, באמצע הקיץ הלוהט. אחר כך הוא ביקר אותנו בקומונה בבנימינה, בנה איתנו תפאורות בפסטיבלים וסידר לנו וויי-פיי בחינם בגסטהאוס שניהלנו בירושלים.
כשהאוטובוס עצר לנו בתחנה קטנה וחשוכה בלייפציג, לא מצאנו סימן לדניאל. בהמשך הרחוב ראינו תחנת אוטובוס ענקית. הלכנו לשם בצעדים זריזים, גילינו תחנת רפאים עמוסה עצי חג מולד עצומים. חיפשנו את דניאל, או חנות לרכוש בה סים מקומי ולא מצאנו כלום. עלינו וירדנו בגרמי מדרגות ענקיים.
יצאנו החוצה, האוויר הקר הכאיב בשיניים, חזרנו לתחנה הראשונה בה ירדנו. דניאל עמד שם, נעול מגפיים שחורים כבדים, בגדים שחורים, מעשן סיגריה מגולגלת דק, שערו הבלונדיני הבריק בחשכה. כשראה אותנו זרק את הסיגריה, הודה לגבר שעמד לצידו וצעד עטור חיוך אלינו. התחבקנו ומלמלנו מילים. צעדנו איתו בצעדים גדולים ומהירים אל עבר הטראם, קנינו כרטיס והרגשנו כמו ילדים טובים. יש בגרמניה את ההרגשה שאפשר לבחור אם לקנות כרטיס או לא. ירדנו בתחנה במזרח לייפציג. השכונה הכי צבעונית שראיתי בחיי, הלכנו בתוך קומיקס, לא היה קיר שלא ציירו עליו, משני צידי הכביש טורי בניינים, חלקם נטושים, וכולם פסיפס של אמרות ואיורים. ביניהם פס שמים דק, כהה.
דניאל חי בסקוואט. קראוון-מון. הוא וחבריו לקהילה חיים בשיתוף על אדמה שהם בחרו לעצמם כבית. אדמה רעילה. בעבר, כל האזור היה מושבה של מפעלים כימיים. ואז החומה הופלה והכל ננטש; ועכשיו, דניאל מספר לנו, לייפציג היא העיר שגדלה הכי מהר בגרמניה. הגענו יומיים אחרי שהם סולקו מהאדמה שהם ישבו עליה בשנה האחרונה, אז הם זזו 300 מטר.
נכנסנו לטריילר של דניאל, שעמד על גושי בטון, גבוה מעל האדמה הבוצית, היה צריך להרים את הרגל לגובה האזניים כדי לטפס לתוכו, דניאל נתן לנו את המיטה שלו. מזרן זוגי ישן מלא קפיצים מזדקרים. הקראוון היה קר, לח ועמוס. שמנו את התיקים ויצאנו לקראוון-מטבח לנשנש ולהתחמם. הגענו מאוחר, לכן פיספסנו את ערב הסאונה בסקוואט הסגול וגם את ארוחת הערב בסקוואט היפני. במטבח מואר באור קלוש פגשנו את זויה ואת כריס. כריס ישב איתנו וגלגל סיגריה, הוא היה מותש, וזויה, בחולצת פלנל ופוני שובב, אכלה בעמידה אקליירים שהוציאה משקית ניילון. היא הייתה היפראקטיבית ונחושה להמשיך לארגן את הבית החדש. הם כבר בנו שירותי קומפוסט וכעת ניסו להחליט באיזו סוג של פאנלים סולריים ישתמשו. היה ויכוח סוער אם להשתמש בפאנלים ישנים וזולים או להשקיע כסף שלאף אחד אין כרגע ולקנות פאנלים חדשים. השיחה גלשה לגרמנית ועלתה לטונים גבוהים ונרגשים.
אחרי ששתינו כוס תה ואכלנו את האקליירים, שבעצם הגיעו מסופר-מרקט שמחלק בסוף יום שאריות לפי תלושי מזון, הלכנו עם זויה לסקוואט שכן להביא מצברים. לקחנו מריצה ופנס ויצאנו אל הבוץ. עברנו גשר מעל נחל. האספלט על הגשר היה מכוסה במרקם צבעוני של צורות גאומטריות, שלוליות ומכתבי אהבה. הגענו, פתחנו שער גדול וכחול. בסקוואט השכן היה מסודר ונעים, שרשראות של נורות נתלו מהעצים, שבילים התפצלו לאזורים שונים, עצרנו ליד מחסן עשוי עץ צבוע אדום. הלכנו להביט במצברים, תהינו מאיזה כיוון לנתק אותם וסגרנו בעדינות ולא עד הסוף את הפקקים של התאים. ההעמסה הייתה מורכבת, המצברים כבדים והמחסן חשוך. הגב רטט ופרקי אצבעות הידיים הלבינו, בנשיפה חזקה הנחנו את המצברים במריצה והתחלנו להתגלגל חזרה לקראוון-מון, שם חיברנו את המצברים והמטבח הואר לרווחה.
דניאל השתעל והיה נראה רזה וחולה. קר פה, הוא לא אוכל טוב. שאלתי את עצמי למה הוא, מהנדס מחשבים, שעבד בשביל החברות הגדולות באבטחת סייבר, בן אדם שוודאי יכול לייצר וויי-פיי באמצע המדבר באמצעות קקטוס ואבן גיר, ויכול להרשות לעצמו דירה מפנקת או לפחות מחוממת בהסקה מרכזית, למה הוא חי ככה. הוא הסביר לי שהוא לא לוקח עבודות שלא מסתדרות עם האידיאלים שלו. הוא לא רוצה לעזור לחברות-ענק להמשיך לעשוק את העולם. הוא גם לא רוצה לעשות משהו שלא מעניין אותו. גם אם זה אומר לחיות בקור, בלי מקלחת או מי שתיה שזורמים בברז, ועל תלושי מזון. פתחנו בקבוק יין אדום, הריח הכבד היה מסחרר, לגמנו אגמים חמים. מושלם. יין של שלוש יורו.
אחר כך יצאנו לבר, באסים כבדים מדגדגים באגן, בנות בג׳ינסים ישנים וסוודרים סרוגים ביד, גברים בכובעי צמר וזקנים. כולם מקועקעים בטקסטים וסמלים, חפצים שונים כמו מספריים או פלאפון נוקיה ישן, ראיתי כמה אנשים עם קעקועים של חצילים. ידיים עדינות מגלגלות סיגריות, ויכוחים מחוייכים, מבטים רציניים ופוסטרים פוליטיים על הקירות. היה מרגש לראות איך לכולם שם יש אג׳נדה וחזון אוטופי. עשן עדין ריחף והאלכוהול היה חינם, או, שלמו כמה שתרצו. דניאל סיפר לנו שעל אף המבנה הכלכלי המקום מצליח להרוויח כסף. שתינו פחית בירה וכשהברמן יצא מהבר ואמר לכולם ללכת היה בחור אחד עם עיניים שחורות מכוסות עפעפיים כבדים שמעד והזמין את כולם אליו לדירה לשאכטה. יצאנו למסע, כעשרים אנשים צוחקים, מיטלטלים, מהבילים.
הגענו לדירה של הבחור ישבנו על רצפת המטבח. היה שם עוד זוג, שגר פעם בירושלים, ועוד בחורה, שגדלה בארץ. ישראלים בכל מקום. התחיל לדבר איתנו בחור עם עיניים חומות סקרניות, דיברנו גרמנית רועדת ורק כעבור כמה דקות כשהבין שאנחנו לא יודעים גרמנית ואנחנו הבנו שהוא לא יודע גרמנית הוא עבר לפרסית. ישבנו על הרצפה במטבח, ליד הפח וניסינו להבין אחד את השני. דיברנו עם אצבעות שמציירות קוים על מרצפות לבנות, וחיוכים. אני לא זוכרת מתי למישהו הייתה כל כך הרבה סבלנות לשיחה, התעקשנו להבין. קראו לו רזא. כשהתקפלנו הביתה הוא בא איתנו. הלכנו בואדי אספלט, מוקף מצוקי בטון. בקראוון-מטבח המשכנו לשתות ולדבר, דניאל תרגם לנו את הגרמנית השבורה של רזא. הוא הגיע ללייפציג ברגל מאיראן. אין לו דרכון או אישורים, הוא ברח מהאלימות ומהמשטר המגביל במדינה שלו. הוא סיפר לנו שהוא מפנטז על בשר, שאין בשר בגרמניה. צחקנו והסברנו לו שזה רק כי הוא נחת באיזור ההארד-קור-היפסטרי פה, הוא היה מופתע מאוד. הוא היה שיכור ונרגש לשמוע על מדינות אחרות, הוא רוצה לבקר בישראל, אבל כעת הוא לא יכול לעזוב את גרמניה. הוא לא חוקי. היה לו חיוך מלא תקווה ועצב. בן אדם לא חוקי. ואז זה שקע בי. הם פרשו. הם לא משחקים במשחק הזה של ממסד שיוצר גבולות.
לא משחקים.
הלכנו לקראוון של דניאל, הוא הכניס עצים לקמין, הצית אש ונשכב בשק שינה. אנחנו נכנסנו למיטה הקפיצית. בבוקר הלכנו להתקלח בבניין ברחוב אחר. המים היו רותחים וטובים. הבניין היה מפואר בעבר, עם מבואה עמוסה חפצים, תמונות וספת קטיפה אדומה, בלויה. הקירות מלאים בנבואות, השמש לא תזרח יותר. מה? רצח. ציורים של יצורים פרוותיים מחזיקים ידיים, למגדר אין עתיד, מילות אהבה לפליטים, משולש עם עין במרכזו ומילים בגרמנית על צלעותיו, אמונה. פרח לוטוס מכני, עתיד ועבר שניהם בידור עבור השכל. דמות עם בטן ענקית וראש קטן, גלעין של אבוקדו מתבקע וממנו עולה נבט ומתחתיו שורשים. חתול עם ארבע עיניים.
אחר כך נסענו לסקוואט בצד השני של העיר, שהוא כבר לא סקוואט כי חבריו קנו את האדמה. מגדל מים מכוסה כולו בציורים של עיניים פעורות שבהו בנו. המגדל התרומם בפתח השביל המוביל לכפר הקראוונים הנפרש לפנינו. עצים זקנים, מבנה עץ חדש בו מטבח משותף וחדרים לפעילויות שונות. פגשנו את לורה, בחור, נשי, גבוה ויפה שחייך אלינו וסיפר לנו בקול רך על החיים בכפר. בחדר עם חלון ענקי פגשנו את לטיפה שלקחה מידות והבריגה ברגים. חייכנו אליה, היא סיפרה לנו שהיא ממרוקו והזמינה אותנו לקפה בקראוון שלה. בקראוון שלה מתחת לעץ היא בישלה קפה ריחני והגישה לנו טוסט עם ממרח מתוק מקזבלנקה. נפרדנו מכולם בחיבוקים ועיניים מחייכות, יצאנו והתרגשנו שוב לראות את מגדל המים העצום. נסענו חזרה הביתה וישבנו בקראוון מטבח עד השעות הקטנות. פלו ומתי, שניהם מתולתלים ויפים עבדו על הרצאה בנושא הכרזת העצמאות של קטלוניה, וביטולה על ידי נשיא ספרד, התרחשות שטלטלה את ארצם באותם ימים, הם היו דלוקים מאדרנלין של מהפכות.
בבוקר נסענו לברלין, לדירת אייר בי אנד בי מפנקת בקרויצברג-מיטה. התקלחנו והרגשנו בבית. עשינו קניות של אוכל בשפע, בירות, לחמים, ירקות, פירות, דגים, יין בכל הצבעים ושוקולד. שילמנו עשרים יורו, צחקנו, בישראל היינו משלמים חמישים. בערב יצאנו למועדון, הכרנו שם את יינס, בחור בן חמישים חייכן ומתוק. קשקשנו והוא שאל אותנומאיפה אנחנו. הוא אמר לי שבתור בנאדם שחי בתקופה בה חומת ברלין עמדה, הוא ידע את הסבל שהיא תדלקה, ואת אקסטזת השחרור כשהיא הופלה. הוא לא הבין איך אחרי כל זה, איך עדיין יש חומות בעולם. הוא כאב כשהוא אמר חומה.
"העם הגרמני הוא עם של אנשים חופשיים."
אמר יינס.
"כל יום שני הלכנו להפגנה, כל יום שני זה הלך והתעצם."
"היינו צועקים אנחנו רוצים להיות חופשיים!"
"אנחנו רוצים להיות חופשיים!"
"עד שיום אחד, הם חצו מהצד השני."
"ואף אחד לא ירה."
"במשך שבועיים רצופים הייתה שם מסיבה."
"חגגנו."
"הכל היה בחינם. אנשים חילקו שם אוכל, סמים ושתיה."
"עשינו אהבה על החומה שנפלה."
יערה שטיינר, בת 32 נסעה לגרמניה בנובמבר 2017.
Cookie-Zustimmung verwalten
Um dir ein optimales Erlebnis zu bieten, verwenden wir Technologien wie Cookies, um Geräteinformationen zu speichern und/oder darauf zuzugreifen. Wenn du diesen Technologien zustimmst, können wir Daten wie das Surfverhalten oder eindeutige IDs auf dieser Website verarbeiten. Wenn du deine Zustimmung nicht erteilst oder zurückziehst, können bestimmte Merkmale und Funktionen beeinträchtigt werden.
Funktional
Always active
Die technische Speicherung oder der Zugang ist unbedingt erforderlich für den rechtmäßigen Zweck, die Nutzung eines bestimmten Dienstes zu ermöglichen, der vom Teilnehmer oder Nutzer ausdrücklich gewünscht wird, oder für den alleinigen Zweck, die Übertragung einer Nachricht über ein elektronisches Kommunikationsnetz durchzuführen.
Vorlieben
Die technische Speicherung oder der Zugriff ist für den rechtmäßigen Zweck der Speicherung von Präferenzen erforderlich, die nicht vom Abonnenten oder Benutzer angefordert wurden.
Statistiken
Die technische Speicherung oder der Zugriff, der ausschließlich zu statistischen Zwecken erfolgt.The technical storage or access that is used exclusively for anonymous statistical purposes. Without a subpoena, voluntary compliance on the part of your Internet Service Provider, or additional records from a third party, information stored or retrieved for this purpose alone cannot usually be used to identify you.
Marketing
Die technische Speicherung oder der Zugriff ist erforderlich, um Nutzerprofile zu erstellen, um Werbung zu versenden oder um den Nutzer auf einer Website oder über mehrere Websites hinweg zu ähnlichen Marketingzwecken zu verfolgen.
נחתנו בברלין באמצע נובמבר ולקחנו פליקסבוס ללייפציג. נסענו לפגוש את דניאל, חבר שגורש מישראל לאחר כמה שנים שגר בערד ולא הצליח להאריך את אשרת השהייה שלו. הכרנו אותו שבע שנים קודם לכן. עצרנו לו כשהוא תפס טרמפים ביציאה מתחנת דלק על כביש שש, באמצע הקיץ הלוהט. אחר כך הוא ביקר אותנו בקומונה בבנימינה, בנה איתנו תפאורות בפסטיבלים וסידר לנו וויי-פיי בחינם בגסטהאוס שניהלנו בירושלים.
כשהאוטובוס עצר לנו בתחנה קטנה וחשוכה בלייפציג, לא מצאנו סימן לדניאל. בהמשך הרחוב ראינו תחנת אוטובוס ענקית. הלכנו לשם בצעדים זריזים, גילינו תחנת רפאים עמוסה עצי חג מולד עצומים. חיפשנו את דניאל, או חנות לרכוש בה סים מקומי ולא מצאנו כלום. עלינו וירדנו בגרמי מדרגות ענקיים.
יצאנו החוצה, האוויר הקר הכאיב בשיניים, חזרנו לתחנה הראשונה בה ירדנו. דניאל עמד שם, נעול מגפיים שחורים כבדים, בגדים שחורים, מעשן סיגריה מגולגלת דק, שערו הבלונדיני הבריק בחשכה. כשראה אותנו זרק את הסיגריה, הודה לגבר שעמד לצידו וצעד עטור חיוך אלינו. התחבקנו ומלמלנו מילים. צעדנו איתו בצעדים גדולים ומהירים אל עבר הטראם, קנינו כרטיס והרגשנו כמו ילדים טובים. יש בגרמניה את ההרגשה שאפשר לבחור אם לקנות כרטיס או לא. ירדנו בתחנה במזרח לייפציג. השכונה הכי צבעונית שראיתי בחיי, הלכנו בתוך קומיקס, לא היה קיר שלא ציירו עליו, משני צידי הכביש טורי בניינים, חלקם נטושים, וכולם פסיפס של אמרות ואיורים. ביניהם פס שמים דק, כהה.
דניאל חי בסקוואט. קראוון-מון. הוא וחבריו לקהילה חיים בשיתוף על אדמה שהם בחרו לעצמם כבית. אדמה רעילה. בעבר, כל האזור היה מושבה של מפעלים כימיים. ואז החומה הופלה והכל ננטש; ועכשיו, דניאל מספר לנו, לייפציג היא העיר שגדלה הכי מהר בגרמניה. הגענו יומיים אחרי שהם סולקו מהאדמה שהם ישבו עליה בשנה האחרונה, אז הם זזו 300 מטר.
נכנסנו לטריילר של דניאל, שעמד על גושי בטון, גבוה מעל האדמה הבוצית, היה צריך להרים את הרגל לגובה האזניים כדי לטפס לתוכו, דניאל נתן לנו את המיטה שלו. מזרן זוגי ישן מלא קפיצים מזדקרים. הקראוון היה קר, לח ועמוס. שמנו את התיקים ויצאנו לקראוון-מטבח לנשנש ולהתחמם. הגענו מאוחר, לכן פיספסנו את ערב הסאונה בסקוואט הסגול וגם את ארוחת הערב בסקוואט היפני. במטבח מואר באור קלוש פגשנו את זויה ואת כריס. כריס ישב איתנו וגלגל סיגריה, הוא היה מותש, וזויה, בחולצת פלנל ופוני שובב, אכלה בעמידה אקליירים שהוציאה משקית ניילון. היא הייתה היפראקטיבית ונחושה להמשיך לארגן את הבית החדש. הם כבר בנו שירותי קומפוסט וכעת ניסו להחליט באיזו סוג של פאנלים סולריים ישתמשו. היה ויכוח סוער אם להשתמש בפאנלים ישנים וזולים או להשקיע כסף שלאף אחד אין כרגע ולקנות פאנלים חדשים. השיחה גלשה לגרמנית ועלתה לטונים גבוהים ונרגשים.
אחרי ששתינו כוס תה ואכלנו את האקליירים, שבעצם הגיעו מסופר-מרקט שמחלק בסוף יום שאריות לפי תלושי מזון, הלכנו עם זויה לסקוואט שכן להביא מצברים. לקחנו מריצה ופנס ויצאנו אל הבוץ. עברנו גשר מעל נחל. האספלט על הגשר היה מכוסה במרקם צבעוני של צורות גאומטריות, שלוליות ומכתבי אהבה. הגענו, פתחנו שער גדול וכחול. בסקוואט השכן היה מסודר ונעים, שרשראות של נורות נתלו מהעצים, שבילים התפצלו לאזורים שונים, עצרנו ליד מחסן עשוי עץ צבוע אדום. הלכנו להביט במצברים, תהינו מאיזה כיוון לנתק אותם וסגרנו בעדינות ולא עד הסוף את הפקקים של התאים. ההעמסה הייתה מורכבת, המצברים כבדים והמחסן חשוך. הגב רטט ופרקי אצבעות הידיים הלבינו, בנשיפה חזקה הנחנו את המצברים במריצה והתחלנו להתגלגל חזרה לקראוון-מון, שם חיברנו את המצברים והמטבח הואר לרווחה.
דניאל השתעל והיה נראה רזה וחולה. קר פה, הוא לא אוכל טוב. שאלתי את עצמי למה הוא, מהנדס מחשבים, שעבד בשביל החברות הגדולות באבטחת סייבר, בן אדם שוודאי יכול לייצר וויי-פיי באמצע המדבר באמצעות קקטוס ואבן גיר, ויכול להרשות לעצמו דירה מפנקת או לפחות מחוממת בהסקה מרכזית, למה הוא חי ככה. הוא הסביר לי שהוא לא לוקח עבודות שלא מסתדרות עם האידיאלים שלו. הוא לא רוצה לעזור לחברות-ענק להמשיך לעשוק את העולם. הוא גם לא רוצה לעשות משהו שלא מעניין אותו. גם אם זה אומר לחיות בקור, בלי מקלחת או מי שתיה שזורמים בברז, ועל תלושי מזון. פתחנו בקבוק יין אדום, הריח הכבד היה מסחרר, לגמנו אגמים חמים. מושלם. יין של שלוש יורו.
אחר כך יצאנו לבר, באסים כבדים מדגדגים באגן, בנות בג׳ינסים ישנים וסוודרים סרוגים ביד, גברים בכובעי צמר וזקנים. כולם מקועקעים בטקסטים וסמלים, חפצים שונים כמו מספריים או פלאפון נוקיה ישן, ראיתי כמה אנשים עם קעקועים של חצילים. ידיים עדינות מגלגלות סיגריות, ויכוחים מחוייכים, מבטים רציניים ופוסטרים פוליטיים על הקירות. היה מרגש לראות איך לכולם שם יש אג׳נדה וחזון אוטופי. עשן עדין ריחף והאלכוהול היה חינם, או, שלמו כמה שתרצו. דניאל סיפר לנו שעל אף המבנה הכלכלי המקום מצליח להרוויח כסף. שתינו פחית בירה וכשהברמן יצא מהבר ואמר לכולם ללכת היה בחור אחד עם עיניים שחורות מכוסות עפעפיים כבדים שמעד והזמין את כולם אליו לדירה לשאכטה. יצאנו למסע, כעשרים אנשים צוחקים, מיטלטלים, מהבילים.
הגענו לדירה של הבחור ישבנו על רצפת המטבח. היה שם עוד זוג, שגר פעם בירושלים, ועוד בחורה, שגדלה בארץ. ישראלים בכל מקום. התחיל לדבר איתנו בחור עם עיניים חומות סקרניות, דיברנו גרמנית רועדת ורק כעבור כמה דקות כשהבין שאנחנו לא יודעים גרמנית ואנחנו הבנו שהוא לא יודע גרמנית הוא עבר לפרסית. ישבנו על הרצפה במטבח, ליד הפח וניסינו להבין אחד את השני. דיברנו עם אצבעות שמציירות קוים על מרצפות לבנות, וחיוכים. אני לא זוכרת מתי למישהו הייתה כל כך הרבה סבלנות לשיחה, התעקשנו להבין. קראו לו רזא. כשהתקפלנו הביתה הוא בא איתנו. הלכנו בואדי אספלט, מוקף מצוקי בטון. בקראוון-מטבח המשכנו לשתות ולדבר, דניאל תרגם לנו את הגרמנית השבורה של רזא. הוא הגיע ללייפציג ברגל מאיראן. אין לו דרכון או אישורים, הוא ברח מהאלימות ומהמשטר המגביל במדינה שלו. הוא סיפר לנו שהוא מפנטז על בשר, שאין בשר בגרמניה. צחקנו והסברנו לו שזה רק כי הוא נחת באיזור ההארד-קור-היפסטרי פה, הוא היה מופתע מאוד. הוא היה שיכור ונרגש לשמוע על מדינות אחרות, הוא רוצה לבקר בישראל, אבל כעת הוא לא יכול לעזוב את גרמניה. הוא לא חוקי. היה לו חיוך מלא תקווה ועצב. בן אדם לא חוקי. ואז זה שקע בי. הם פרשו. הם לא משחקים במשחק הזה של ממסד שיוצר גבולות.
לא משחקים.
הלכנו לקראוון של דניאל, הוא הכניס עצים לקמין, הצית אש ונשכב בשק שינה. אנחנו נכנסנו למיטה הקפיצית. בבוקר הלכנו להתקלח בבניין ברחוב אחר. המים היו רותחים וטובים. הבניין היה מפואר בעבר, עם מבואה עמוסה חפצים, תמונות וספת קטיפה אדומה, בלויה. הקירות מלאים בנבואות, השמש לא תזרח יותר. מה? רצח. ציורים של יצורים פרוותיים מחזיקים ידיים, למגדר אין עתיד, מילות אהבה לפליטים, משולש עם עין במרכזו ומילים בגרמנית על צלעותיו, אמונה. פרח לוטוס מכני, עתיד ועבר שניהם בידור עבור השכל. דמות עם בטן ענקית וראש קטן, גלעין של אבוקדו מתבקע וממנו עולה נבט ומתחתיו שורשים. חתול עם ארבע עיניים.
אחר כך נסענו לסקוואט בצד השני של העיר, שהוא כבר לא סקוואט כי חבריו קנו את האדמה. מגדל מים מכוסה כולו בציורים של עיניים פעורות שבהו בנו. המגדל התרומם בפתח השביל המוביל לכפר הקראוונים הנפרש לפנינו. עצים זקנים, מבנה עץ חדש בו מטבח משותף וחדרים לפעילויות שונות. פגשנו את לורה, בחור, נשי, גבוה ויפה שחייך אלינו וסיפר לנו בקול רך על החיים בכפר. בחדר עם חלון ענקי פגשנו את לטיפה שלקחה מידות והבריגה ברגים. חייכנו אליה, היא סיפרה לנו שהיא ממרוקו והזמינה אותנו לקפה בקראוון שלה. בקראוון שלה מתחת לעץ היא בישלה קפה ריחני והגישה לנו טוסט עם ממרח מתוק מקזבלנקה. נפרדנו מכולם בחיבוקים ועיניים מחייכות, יצאנו והתרגשנו שוב לראות את מגדל המים העצום. נסענו חזרה הביתה וישבנו בקראוון מטבח עד השעות הקטנות. פלו ומתי, שניהם מתולתלים ויפים עבדו על הרצאה בנושא הכרזת העצמאות של קטלוניה, וביטולה על ידי נשיא ספרד, התרחשות שטלטלה את ארצם באותם ימים, הם היו דלוקים מאדרנלין של מהפכות.
בבוקר נסענו לברלין, לדירת אייר בי אנד בי מפנקת בקרויצברג-מיטה. התקלחנו והרגשנו בבית. עשינו קניות של אוכל בשפע, בירות, לחמים, ירקות, פירות, דגים, יין בכל הצבעים ושוקולד. שילמנו עשרים יורו, צחקנו, בישראל היינו משלמים חמישים. בערב יצאנו למועדון, הכרנו שם את יינס, בחור בן חמישים חייכן ומתוק. קשקשנו והוא שאל אותנומאיפה אנחנו. הוא אמר לי שבתור בנאדם שחי בתקופה בה חומת ברלין עמדה, הוא ידע את הסבל שהיא תדלקה, ואת אקסטזת השחרור כשהיא הופלה. הוא לא הבין איך אחרי כל זה, איך עדיין יש חומות בעולם. הוא כאב כשהוא אמר חומה.
"העם הגרמני הוא עם של אנשים חופשיים."
אמר יינס.
"כל יום שני הלכנו להפגנה, כל יום שני זה הלך והתעצם."
"היינו צועקים אנחנו רוצים להיות חופשיים!"
"אנחנו רוצים להיות חופשיים!"
"עד שיום אחד, הם חצו מהצד השני."
"ואף אחד לא ירה."
"במשך שבועיים רצופים הייתה שם מסיבה."
"חגגנו."
"הכל היה בחינם. אנשים חילקו שם אוכל, סמים ושתיה."
"עשינו אהבה על החומה שנפלה."
יערה שטיינר, בת 32
נסעה לגרמניה בנובמבר 2017.