האישה שלידי זעקה. היא זעקה ובכתה. היא זעקה לאלוהים. מצחה נח על הקיר ושתי ידיה, מימין ומשמאל לראשה, חיפשו תמיכה מהאבן. כל גופה נראה סובל ומשוחרר לגמרי בו זמנית. כל כולה – גופה ומחשבותיה, היה שקוע בתפילה. תמיד היו בתוכה מצוקה ודאגות, ועתה נראה כי הן פורצות החוצה מתוכה. היא לא שמה לב לסביבתה, רק היא ותפילתה היו שם. לא נשאר מקום לשום דבר אחר. וככל שהתנהגותה נראתה חסרת התחשבות לאחרים, כך נראתה הסיטואציה הזאת יותר מדהימה בעיניי. המחזה הזה הקסים אותי לגמרי. היה ייאוש כה רב בהתנהגותה, בהבעת פניה ובלשונה. למרות שלא הבנתי את התנהגותה, באופן אבסורדי, היא נתנה לי תקווה. תקווה, כי ידעתי שהאישה הזאת נמצאת ברגע זה עם אלוהים.
חשבתי על הבית, על בית ספרי בברלין ושיעורי הדת שלנו. פעם קיבלנו משימה, ליצור תפילת "אני מאמין" משלנו. כל דבר שנתן ביטוי לאמונתנו האישית. הדיון שלנו לאחר מכן הוביל אותנו למסקנה כי האמונה והקדמה סותרות זו את זו ודתות אינן נחוצות עוד לעתיד המדע. ההצהרה הזאת עוררה בי פחד וחוסר ודאות כה רבים בו זמנית, עד שנותרה בי רק תחושה של זעם. איך נוכל לחיות בעולם ללא אמונה?
כבר בדרך לכאן, אל הכותל, הגיעו אנשים דתיים רבים לפגוש אותנו. יהודים אשר היו בדרכם לבית הכנסת ובהופעתם החיצונית, שידרו את אמונתם כלפי חוץ בצורה החזקה ביותר. כמובן שניתן לשאול האם זה הכרחי ואולי גם איזו מטרה זה משרת, אבל לי לא היה אכפת. כשראיתי את כל האנשים הדתיים הללו, זה נתן לי תקווה. הנחתי כי לכל אדם שמאמין וחי באהבה, יש כוח פנימי וכבוד בסיסי לבריאת העולם ואנשים אחרים. זה הרגיע אותי מאוד. וכך קרה שהאישה הזאת, שזעקה כה נואשות, נראתה לי חזקה יותר מכל דבר אחר שראיתי לאחרונה.
האישה שלידי זעקה. היא זעקה לאלוהים. כאן, בכותל המערבי בירושלים, היא היתה חופשייה לגמרי ואנושית להפליא.
תרגם מגרמנית: אילן לוינזון
אלה תיאנר, בת 18
ביקרה בישראל למשך שבועיים בסתיו 2016 כחלק מחילופי נוער
האישה שלידי זעקה. היא זעקה ובכתה. היא זעקה לאלוהים. מצחה נח על הקיר ושתי ידיה, מימין ומשמאל לראשה, חיפשו תמיכה מהאבן. כל גופה נראה סובל ומשוחרר לגמרי בו זמנית. כל כולה – גופה ומחשבותיה, היה שקוע בתפילה. תמיד היו בתוכה מצוקה ודאגות, ועתה נראה כי הן פורצות החוצה מתוכה. היא לא שמה לב לסביבתה, רק היא ותפילתה היו שם. לא נשאר מקום לשום דבר אחר. וככל שהתנהגותה נראתה חסרת התחשבות לאחרים, כך נראתה הסיטואציה הזאת יותר מדהימה בעיניי. המחזה הזה הקסים אותי לגמרי. היה ייאוש כה רב בהתנהגותה, בהבעת פניה ובלשונה. למרות שלא הבנתי את התנהגותה, באופן אבסורדי, היא נתנה לי תקווה. תקווה, כי ידעתי שהאישה הזאת נמצאת ברגע זה עם אלוהים.
חשבתי על הבית, על בית ספרי בברלין ושיעורי הדת שלנו. פעם קיבלנו משימה, ליצור תפילת "אני מאמין" משלנו. כל דבר שנתן ביטוי לאמונתנו האישית. הדיון שלנו לאחר מכן הוביל אותנו למסקנה כי האמונה והקדמה סותרות זו את זו ודתות אינן נחוצות עוד לעתיד המדע. ההצהרה הזאת עוררה בי פחד וחוסר ודאות כה רבים בו זמנית, עד שנותרה בי רק תחושה של זעם. איך נוכל לחיות בעולם ללא אמונה?
כבר בדרך לכאן, אל הכותל, הגיעו אנשים דתיים רבים לפגוש אותנו. יהודים אשר היו בדרכם לבית הכנסת ובהופעתם החיצונית, שידרו את אמונתם כלפי חוץ בצורה החזקה ביותר. כמובן שניתן לשאול האם זה הכרחי ואולי גם איזו מטרה זה משרת, אבל לי לא היה אכפת. כשראיתי את כל האנשים הדתיים הללו, זה נתן לי תקווה. הנחתי כי לכל אדם שמאמין וחי באהבה, יש כוח פנימי וכבוד בסיסי לבריאת העולם ואנשים אחרים. זה הרגיע אותי מאוד. וכך קרה שהאישה הזאת, שזעקה כה נואשות, נראתה לי חזקה יותר מכל דבר אחר שראיתי לאחרונה.
האישה שלידי זעקה. היא זעקה לאלוהים. כאן, בכותל המערבי בירושלים, היא היתה חופשייה לגמרי ואנושית להפליא.
תרגם מגרמנית: אילן לוינזון
אלה תיאנר, בת 18
ביקרה בישראל למשך שבועיים בסתיו 2016 כחלק מחילופי נוער