פלסטר-נחמה

הרחובות של מינכן יציבים, נקיים ויפים. גם כשהמדרכות מלוכלכות מבדלי סיגריות, ומשלג שהתערבב עם בוץ, ומזבל אורגני שנשפך מתוך הפח. זה בגלל השקט. כאילו שהאוויר של מינכן בעצמו בולע את כל הרעש. והאדמה רוויה מים. האדמה הלא-צמאה, הלא-מבוקעת, הלא-חרוכה. כאן אני מודעת יותר לתחושת היציבות של האדמה. אני מרגישה את זה באופן כמעט פיזי; האדמה נדמית קשיחה יותר, חד-משמעית יותר. אני מתהלכת כאן ברחובות בשקט. אף אחד לא צועק ברחוב. אף אחד לא מספר על הטראומות שלו מהצבא ברחוב. אף אחד לא מדבר על פוליטיקה ברחוב. גגות המכוניות מכוסים בשמיכת-שלג עבה שנשפכת עד לחלק הקדמי. אפילו שולי מראות הצד של המכוניות מכוסים בכפפות-שלג. קר לי. אני נושפת עננים קפואים. אף אחד לא דוחף אותי כדי לצאת מהרכבת או כדי להכנס אליה. אף אחד לא צועק על נהג האוטובוס. אף אחד לא מסתכל עליי.

אחרי חודש אני שמה לב לסופי השבוע. כאן הם שלמים ומתמשכים. לחברים הגרמנים שלי יש הרבה תחביבים. הם נוסעים באופניים לאגם. הם רוקדים טנגו. הם מתאמנים באמנויות לחימה. הם משחקים בפלייסטיישן ובמשחקי קופסה. הם מטפסים על הרים. הם אופים וסורגים. החיים שלהם נדמים כישות נפרדת מהחיים של האחרים. יש תחושה של גבול תחום וברור. חלקם רואים את המשפחות שלהם שלוש או ארבע פעמים בשנה. לצלצל לאמא פעם בשבוע זה יותר מדי. פעם בשבועיים זה בסדר. בישראל סופי השבוע שלי קצרים וחפוזים. לחוצים. אני בכלל לא חושבת עליהם כעל זמן של רגיעה. זה זמן של ריצוי. של רעש. זמן מרובה משתתפים. של לימודים אינטנסיביים. של עבודה. של מחויבות וקרבה וחרדה. של קולקטיב. של גבולות מקוקווים, מטושטשים, חדירים.

אני לומדת באוניברסיטה במינכן. בקורס ללימוד גרמנית, בשיעור של הבנת הנשמע, אנחנו מקשיבים לראיון עם סבתא גרמניה שיש לה שנים עשר ילדים. הסבתא מספרת שהדור של היום קורא לה א-סוציאלית. אני מצביעה ושואלת את המרצה למה זה א-סוציאלי להביא הרבה ילדים לעולם. אותי לימדו שלא להביא ילדים לעולם זה אנוכי. זה "לחיות לעצמך". זה א-סוציאלי. שילדים זה שמחה ושאם לא מביאים ילדים אז לא מגשימים את הייעוד שהמשפחה והמדינה מצפים ממך להגשים.. ואיזה קרב נחוש נגד האיום הדמוגרפי יותר מאשר להביא שנים עשר ילדים לעולם. המרצה מסבירה שזה א-סוציאלי כי כל כך הרבה ילדים הם עול על החברה. כל החברה צריכה לשלם על הילדים האלה. וזה עול על הסביבה ועל כדור הארץ. כל החיתולים שנזרקים לפח מדי יום. חוסר התחשבות. והילדים כאן באו-באהן ובפארקים כל כך שקטים ומתחשבים ומעטים.

סעד עוזר לי בשיעורי הבית בגרמנית. כף היד שלו מרפרפת בעדינות עם העפרון על הדף. הוא גבוה, יש לו עיניים גדולות, ריסים עבים ושיער שחור וארוך. הוא לא הסתפר מאז שעזב את סוריה. הואמתגאה בפניי בכך שליד הבית שלו בחאלב הייתה השכונה היהודית, ושבית הכנסת היפה עוד עומד שם. הוא מספר לי את זה בגרמנית רכה, גרמנית שלא ידעתי שקיימת לפי שבאתי לכאן. גרמנית של ילדים קטנים באו-באהן , של נשים מתוקות, גברים עדינים, ומהגרים הססנים. הוא מברך אותי בציניות כשטראמפ מכריז שירושלים היא בירת ישראל. אני אומרת לו שאני לא מרגישה מבורכת. אני אומרת לו שהתגובות  מעציבות אותי. שהן רק עושות לי עוד יותר  Weltschmerz. שהעולם כואב לי. מזל שבגרמנית יש לזה מילה . ביום האחרון של הקורס כל הכיתה הולכת  לאכול ביחד. לאף אחד אין מזומן חוץ מלי. סעד אומר בצחוק, "ברור שליהודיה יהיה". אני קרובה אליו יותר מ לשאר הסטודנטיםכי הוא מצחיק אותי.

אני הזרה היחידה בסמינר על ספרות שואה באוניברסיטה. אני מסתכלת מסוקרנת על הפנים של כל האחרים בכיתה. רב הדיונים בכיתה הם על מה שהולם וראוי ונאות ועל מה שלא. בעיקר על מה שלא. למשל למדתי שזה לא בסדר לכתוב ספרות על השואה אם אתה לא יהודי. אבל אם אתה יהודי ואתה כותב ספרות שואה גרועה זה בסדר. הם מנסים להתאים את צורת הביטוי, את מי שמותר לו להתבטא ואת מי שאסור לו. אחרי כמה שיעורים אני שמה לב שהם מנסים להנדס גם את הרגשות שלהם ושל אחרים. למשל, אם אתה לא יהודי ואתה מרגיש שאתה מזדהה עם אנה פרנק, זה לא בסדר. גם לא אם אתה מזדהה עם האהבות שלה. עם הפחד שלה. רציתי לשאול, ואם אני יהודיה, ולא הייתי בשואה, זה בסדר להזדהות? ואם אני יהודיה מסוריה? עניינו אותי הכוונות הטובות שלהם. והמדידות שלהם. ואם אפשר לחנוק רגשות. ואם רגשות הם דבר שאפשר ליישב בהתאם למשהו בכלל. רק ידעתי שבשיעור הזה אני היהודיה. וכיהודיה מותר לי. הרגשתי איזו פריוויליגיה-קורבנית שאף פעם לא חשבתי שאוכל להרגיש.

אחרי השיעור אלכס שואל אותי, "תמיד רציתי לדעת, יש לכם חופש ביטוי שם במזרח התיכון?". אבל הוא לא באמת שואל, ולא באמת רוצה לדעת. הוא מתחיל להרצות לי על האיזור שממנו אני באה ועל המדינה שאני באה ממנה. כשהוא שואל "מותר אצלכם בעיתונים לבקר את השלטון?", ואני עונה "כן, ברור", הוא אומר "אבל אסור לכתוב דברים רעים על נתניהו", אני שואלת "מי אמר לך את זה?" והוא ממשיך לשאול ולענות לעצמו, לא מקשיב להסברים שלי, ומשתוקק להסביר לי מהו חופש ביטוי ומהי דמוקרטיה. רואה בי איזו התגלמות של אישה חומה ומדוכאת ממדינה חמה ומדכאת. יום אחר כך הוא שואל את הירדנית שיושבת לידו בארוחת הצהריים "איך היחסים בין ירדן לישראל?". היא אומרת לו "נדבר על זה אחר כך", והוא שואל בקול רם במיוחד "למה?". היא מצביעה עםהסנטר שלה לכיווני. אני יושבת בקצה השני של השולחן, הם לא שמים לב שאני מקשיבה. הוא מקבל את זה. הם משתתקים. אני באירופה החופשית, מוקפת בערכי חופש הביטוי ובדמוקרטיה למופת, וחסרת כל יכולת להתבטא.

אחרי הניתוח בברך אני מדדה בקושי לתוך הבניין עם הקביים, הנקז ובקבוק הדם שמתמלא מצינור שקוף מטפטף לתוכו. השכנה מהקומה הכי עליונה יורדת למטה ורואה אותי. אני איטית מאוד וכואב לי כל כך שאני מתאפקת לא להשמיע קול חזק עם כל צעד שאני עושה. אני עולה בקושי את המדרגות. אני מפחדת שאני מפריעה לה. בגרמניה אני תמיד מפחדת לתפוס יותר מדי מקום. אני לא רוצה להיות גם זרה וגם חוצפנית. כבר למדתי שאיטיות באו-באהן ועיכובים ומיחזור בקבוקי זכוכית בימי ראשון ודריכה בטעות על שביל האופניים במקום על שביל הולכי הרגל מאוד מכעיסים. אבל השכנה הגרמניה, שנראה לי שהיא בגיל של סבא שלי, מדברת בקול גבוה ורחמני, כמו שאני אוהבת שאמא שלי מדברת אליי כשאני חולה, ורוצה לעזור לי, ואפילו שאני לא מבינה חצי ממה שהיא אומרת ושהיא מבינה שאני לא מבינה, היא ממשיכה לדבר ולדבר בגרמנית הרכה של הילדים, של הנשים המתוקות ושל הגברים העדינים כאילו שהיא יודעת שמילים רכות, גם אם הן לא מובנות, הן הדבר שמנחם  יותר מכל. ביום למחרת מחכה לי מתנה מחוץ לדלת הדירה: ספר ושוקולד וכרטיס ברכה. "זהו פלסטר-נחמה עבור חולת-הברך", היא כתבה לי. לפעמים חיבורי המילים בגרמנית נוגעים בי מאוד. באופן מוזר. אני מתרגמת אותם בלב שלי לעברית חייזרית ומשננת אותם שם.

מרקוס וסעד באים לבקר אותי אחרי הניתוח. אנחנו משחקים ריסיקו. בעברית קוראים לזה "סיכון". זה משחק קופסה שהלוח שלו מחולק לארצות של העולם הישן. ויש חיילים וסוסים ותותחים. צריך לכבוש את העולם. הכובש מנצח. בכל פעם שאנחנו משחקים אנחנו שמים שירים של Rammstein ברקע, בשביל האווירה האגרסיבית. אנחנו משחקים את זה כדי להשתלח אחד בשני במקום בטוח. לצחוק ולהוציא את כל הכעס והכאב שיש לנו על אנשים אחרים ועל עצמנו. זה כבר נהיה טקס. כל אחד לובש את הסטריאוטיפ שלו. מרקוס מדבר ב"מבטא היטלר" שלו. הוא צורח "Nein!" כמו שהנאצים צועקים בסרטים בשחור-לבן שראינו בשיעורי היסטוריה בבית ספר. זה מצחיק אותי. הוא תמיד מנצח אותנו. כשהוא כובש ארץ ששייכת לי הוא אומר "צריך לשים את כל הנחותים האלה במחנות!" בגרמנית גרונית וקשה, ומרכז את כל החיילים שלי במקום אחד. אני וסעד תמיד רבים על המזרח התיכון. אנחנו לוקחים את זה מאד ברצינות. סתם בשביל הקטע. אולי בגלל זה אנחנו תמיד מפסידים. במשחק, כל המזרח התיכון הוא רק ארץ אחת, גדולה, ישנה ומטושטשת. לקראת סוף המשחק, כשברור שמרקוס הולך לנצח, סעד אומר שעכשיו הוא מתאבד על זה. הוא מנסה לגרום למרקוס לאבד כמה שיותר חיילים. זה עוזר רק קצת. גם התחמונים שלי לא עוזרים. מרקוס מנצח והמוזיקה מתחלפת לשירים שקטים בערבית ואנחנו נרגעים לתוך ההתנהגות האמיתית שלנו. הם מעשנים סיגריות ואנחנו מדברים על אלוהים. מתי הפסקנו להאמין באיזה אלוהים ולמה. והתמונה שתלויה במטבח, של ישו עם כיפה על הראש וקוראן ביד, מהבהבת באורות צבעוניים.

סעד חזר היום מדכאו. הוא מספר לי שהוא קרא שם עדות של אחד מהניצולים של המחנה, שכתב שהזמן הכי טוב בחיים שלו היה במחנה. שם כולם היו ביחד. שם כולם הבינו אחד את השני. ושם הייתה משמעות לכל פעולה. אחרי המלחמה הוא התהלך בעולם, אסיר בעולם חופשי. הוא לא הבין איך העולם מסביבו ממשיך כרגיל. ואף אחד לא היה איתו שם ולא מבין את מה שהוא עבר. והוא מצא את עצמו מתגעגע. אולי זה לא בסדר להתגעגע אבל הוא מתגעגע. וסעד אומר: אני גם מתגעגע. אולי זה לא בסדר להתגעגע אבל אני מתגעגע. בחאלב היינו כולנו ביחד. פחדנו ביחד,נעצרנו ביחד, דאגנו ביחד ושמענו את הפיצוצים ביחד. וכאן במינכן כל כך שקט. ואת הפיצוצים רק אני שומע.

גשם-קרח רך ודק מקשט את השיער של סעד ושל מרקוס. וגם את השיער שלי. פתיתים-פרחים לבנים בין תלתלים חומים גדולים. הקביים מייצבים אותי בקושי על המדרכה החלקה. אבל אני מרגישה מקושטת וחגיגית. אני מסתכלת למעלה כל הזמן. העצים הערומים כל כך יפים. לפעמים הם נראים לי כמו עורקי-גזעים, שמתפצלים לענפי-ורידים ארוכים ולענפי-נימים דקיקים שמוליכים דם לשמיים. לפעמים כמו נחלים מובילים ליובלי-פחם שחורים ודקים וקשיחים. לפעמים כמו אצבעות דקיקות ועקומות שמשתלחות בעננים. מחטטות בשמיים.

---