על המטוס, בדרך למינכן, שאול רואה את אור יהודה, את חירייה ואת מערב ראשון לציון מתרחקות. מלמעלה הכול נראה לו דומה – ערימות האשפה, השיכונים והווילות הנובורישיות. הכל רחוק ממנו באותה המידה. השמיים מתעננים. הוא לא מספיק לראות את תל אביב, וכבר משתרע תחתיו הים התיכון, חרישי ושקוף. הוא מעולם לא פיענח את האתיקה של הטיית משענת הכיסא במטוס לאחור, אז הוא נותר בגב זקוף במשך כל הטיסה, בוהה בסרט נעורים אמריקאי בלי קול. אחרי שעה הוא מתעורר משינה עם כאב צוואר וטעם מר בפה. הוא מזמין פחית קולה זירו פושרת, מגיר אותה אל קרבו בלגימות ממושכות, ומבחין שהנוסחה שונה מעט מזו של ישראל – הדומיננטיות של הממתיק המלאכותי מוסווית טוב יותר.
"למה מינכן?" שאלו אותו כולם, ומה כבר יכול היה להשיב? שהוא עושה זאת כדי לא להתחתן בטעות ולעבור לפרדס חנה? שהוא מרגיש שהעיר סוגרת עליו? ששכח איזו מוזיקה הוא אוהב? מה מצחיק אותו? שאם היו לו אי פעם חלומות כשהשתחרר מהצבא, או כשהחל את לימודי התואר הראשון – לא נשתייר מהם ולו צל קלוש בעבודה בבית הקפה? שהוא מרגיש שהוא טובע בתוך חבית קפה שחור שהולך ומצמיג ככל שהוא נבחש, עם אותם האנשים, עם אותן השיחות, שנים על גבי שנים?
והרי בעצם התכוונו לשאול בכך "אבל למה לא ברלין?" ומה כבר יכול היה לענות? שהוא לא רוצה לעבור שוב ל"עיר הגדולה", שהכול כביכול מתרחש בה ודבר אינו מתרחש בה? שהוא חושש למצוא את עצמו במושבת ישראלים גולים, וללכת לאיבוד גם בתוכה? שהוא מבקש לרכך מראש את ההתרסקות האפשרית, כלומר, הוודאית, ולהסיט אותה לעיר ישנונית ורכה יותר? שהוא מבקש לגזור על עצמו זרות אמיתית, מוחלטת? שלא נשאר לו כמעט דבר פה? כמעט, כלומר, מלבד אחותו רונה.
***
היא התעקשה ללוות אותו לשדה התעופה עם בעלה והילד. יחד ישבו שם ב"קפה-קפה". הוא הזמין כריך עם גבינת עיזים ואמריקנו גדול עם חלב חם בצד. אחרי שהקפה התקרר מעט, הפך הילד, ספק בכוונה, את כוס הקפה הגדולה והריקה למחצה על הרצפה, ובעלה של אחותו, בבהלה, החל לרפד את המשטח במפיות. פתאום רונה הטילה את גופה על שאול.
"אחי הקטן", לחשה לו, אבל הוא הרגיש כמו הילד שלה, צעיר ממנה בפחות מארבע שנים. הוא שכח מהמבוכה והתמסר לרגע לחיבוק הבולעני שלה, אפוף בריח הבושם שנידף מצווארה. הוא חשב על שרשרת הנשים שנעלמו מחייו בשנים האחרונות בזו אחר זו, נדחקו לתהום הנשייה, מאמו ועד בנות הזוג, או צל צילן של בנות זוג, ואת כל החלל העצום הזה ממלאת בגופה הצנום אישה אחת, שלא מתכוונת להניח לו גם שם, בזה הוא משוכנע.
***
כעת, במטוס, הוא תוחב את ידו לכיס מכנסיו וממולל את שני הדרכונים, הישראלי והגרמני, וחושב על לימודי הארכיטקטורה אותם יתחיל בקרוב ב-TU במינכן, עם ילדים בני פחות מעשרים, שהדיו עוד לא יבש על בחינות הבגרות שלהם, ששפת אמם איטלקית, ספרדית, גרמנית ואנגלית. בניינים. הוא יתכנן בניינים. הוא ימלא את קו האופק בבניינים, בגשרים, בתחנות רכבת, בפיצוציות, בתחנות דלק, במזבלות. הוא לא ישאיר פיסת אדמה עירומה, חפה ממלט.
אחרי הנחיתה, בתחנת הרכבת בשדה התעופה, הוא מזהה פתאום את הדייל הגמלוני מהטיסה שלו. גבר כבן ארבעים וחמש, ארוך ודק עם עיניים מימיות ושקועות ולבוש בהידור. בוודאי נוסע לבית המלון שלו ומחר ימריא שוב לדרכו. הוא נראה בו בזמן שייך וזר. מתנהל בנינוחות שלא אופיינית לתיירים שזה עתה נחתו בשדה התעופה, אך אוחז בחוזקה בידית מזוודתו, כאילו הוא עלול לאבד אותה. שאול תוהה לרגע איך הוא נראה בכלל עבור אלו המביטים בו, והאם בכלל יש כאלו שלוטשים עיניהם בסקרנות בבחור נאה אמנם, אך ממוצע קומה וסולידי בלבושו?
***
ביום ראשון הוא יוצא אל העיר, יורד בתחנת האוניברסיטה ונגרף עם זרם האנשים לאנגלישר גרטן, על אופניים וברגל, אוחזים בארגזים מלאים בבירה אוגוסטינר. העיר כולה חגה סביב הפארק רחב הידיים, הפראי, מתנחשלת ונשפכת לאייסבאך יחד עם הגולשים באגן הסוער שליד ההאוס דר קונטס. מינכן מכירה בחלק הטוב שלה, חוגגת אותו. כמה שונה מתל אביב, הוא חושב לעצמו, שמפנה את גבה אל חוף הים, שבינה לבינו חוצצים רחוב הירקון העגמומי ושדרת בתי המלון. הוא משתרע על הדשא וטובל את רגליו במי הנחל, ומעל צמרות העצים הוא מבחין בשני הצריחים העגולים המשונים של פראונקירשה, שמשווה לה מראה של מסגד שיצא משליטה.
למחרת, ברכבת התחתית בדרך ליום השיעורים הראשון, הוא מבין שלא החליף כמעט מילה עם אף אדם, מאז הגיע לכאן לפני כשבוע. רק המילים השימושיות ביותר, התכליתיות – "איש הטה גרן", "דארף איש פראגן?" – מחוות ראש, הברות וחצאי הברות, נהמות. הוא נכנס לשירותים הציבוריים בתחנת זנדליגר טור, נועל את עצמו באחד התאים ואומר לעצמו, בקול שקט, כמה משפטים פשוטים, בנאליים להחריד, רק כדי לשמוע את קולו: "אני שאול", "מה שלומך?" "אני בסדר, תודה על ההתעניינות".
כשהוא יוצא מהשירותים, הוא ממהר לרכבת שעוצרת בתחנה בקול חריקה. הוא כלל אינו מבחין במספר הקו ומוצא את עצמו בדרך לצפון העיר, הרחק מהאוניברסיטה שלו. הוא מבין כי רק בתחנה של הכפר האולימפי עובר הקו שמוביל אותו בחזרה, והוא ייאלץ לרדת שם מהרכבת כדי להחליף.
במושב ממולו מתיישב אדם בעל תווי פנים מעט מחודדים, מצח גבוה ועיניים בהירות. הוא לובש חולצת פלנל פתוחה משובצת שתחתיה גופייה לבנה, ומדיף ריח אלכוהול. בימים האחרונים שאול גילה בתוכו גרסה חדשה של גזענות – לא הסלידה הגלויה, הבוטה, שננסכה בו נוכח אחרות, אלא קושי להכיר באמת בסובייקטיביות של הלא ישראלי, בקיומו השלם. כשנכנס מישהו לבית הקפה שבו עבד כברמן, היתה מספיקה לו דקה כדי לדעת עליו דבר מה. לפעמים הצליח להבחין בחיתוך דיבור או אופן הליכה. לפעמים הצליח לראות את הילד המתנשם, הכושל ברגליו במשחק כדורגל בשכונה, שמסתתר מאחורי זקן ומשקפי שמש אופנתיים. וכאן – כלום. לוח חלק היו האנשים עבורו, פרט לאלו שנמצאים בקצה הסקאלה: בעלי נוכחות מוחצנת במיוחד, מגניבות נוטפת, וגם תמהונות או קושי חברתי ניכר – בהם הצליח להבחין במהרה.
לפתע הבחור שיושב מולו מתחיל למלמל בגרמנית במבטא מקומי, בטון מונוטוני ומתמיד, שלא מופרע לא בקריאות הכרוז ולא ברחשים האחרים שעומדים בחלל הקרון: שיחה ערה, בכי תינוק, מוזיקה שמישהו שומע באוזניות. המלמול החוזר והנחוש של השפה הזרה נופל על אוזניו של שאול כמו מזמור מלאכי בכנסייה, או שיר לכת בהתנעת הגדוד למלחמה.
על מסך הטלפון בוהקת לפתע הודעת וואטסאפ מרונה, לא הראשונה היום כמובן: "שאולי מה קורה? שמעתי שהיתה דקירה בתחנת רכבת בדיסלדורף, הכל בסדר?"
"דיסלדורף זה 600 ק"מ מפה רונץ', זה כמו שאני אשאל לשלומך בגלל המלחמה בחאלב", הוא ממהר לענות.
"בסדר, דואגת לך", וכדי לרכך – מוסיפה אימוג'י כחול של לב.
להודעה האחרונה הוא כבר לא משיב. הוא סוגר את הוואטסאפ ומשחק בטינדר – מסיט שמאלה וימינה את מאות התמונות, אבל בעיקר ימינה, לאות אישור – אין לו את הפנאי להיות בררן. פתאום זוהרת התאמה עם בריגיטה אחת, בת 25, עובדת בצלב האדום. הוא מדפדף בתמונות שלה ומוצא כרזה פוליטית באנגלית: "פרום פלסטיין טו מקסיקו – אול וולס מאסט פול". בטח ילך לי איתה, הוא מחייך לעצמו.
"וור אר יו פרום?" היא עונה לקריאת החיזור הראשונה שלו.
"איים פרום דה מידל איסט", הוא כותב לה ומרוצה מהתשובה. התמהוני ממשיך במלמולו העיקש, המתנגן. הוא כבר מתכנן את דבר השנינה הבא שלו, כשהוא מבחין לתדהמתו שבריגיטה נעלמה מהמסך. לפתע נדמה לו שהוא מזהה את הניגון המונוטוני שלו משיעורי הגרמנית שלקח באוניברסיטת תל אביב. פאול צלאן. שוורצה מילש… ויר טרינקן זי מורגן… לא יכול להיות, הוא חושב לעצמו, כנראה מחסור בשעות שינה. הוא קם ממקומו ויורד מהרכבת בתחנה מוקדמת מדי, התמהוני נדחק לידו ביציאה, וכאילו בלי דעת שאול דוחף אותו מעט עם הכתף.
***
הוא במארינפלאץ. חולף על פני גדודי התיירים שמתגודדים סביב השעון המטופש שבבניין העירייה המלאכותי, שמתחזה לבניין גותי אך נבנה למעשה לפני פחות ממאה שנה. לפתע הוא חש את רגליו פונות לכנסיית הלבנים האדומות. הוא עומד בכניסה, מביט בטביעת הנעל שחקוקה בבטון, ונזכר בסיפור של מדריכת התיירים בסיור שערך כאן ביום הראשון להגעתו. זו טביעת רגלו של השטן, שערך עסקה עם אדריכל הכנסייה – הוא ישיג את הכסף לבנייה, בתנאי שלא יהיו בה כלל חלונות. האדריכל החכם הזמין את השטן לצפות בבנייה, ודאג שמהנקודה שבה עמד השטן על מדרגות הכניסה, אי אפשר יהיה להבחין כלל בחלונות. שאול מצמיד את רגלו לרצפת הבטון, מטביע את רגלו בזו של השטן. גם הוא לא מבחין בשמץ חלון. רק צריחי הכנסייה מעפילים מעל ראשו, מחוררים את השמיים. לשיעור כבר לא יגיע היום.
ירדן בן-צור, בן 32
למד סמסטר במינכן במסגרת חילופי סטודנטים בשנת 2017.
Cookie-Zustimmung verwalten
Um dir ein optimales Erlebnis zu bieten, verwenden wir Technologien wie Cookies, um Geräteinformationen zu speichern und/oder darauf zuzugreifen. Wenn du diesen Technologien zustimmst, können wir Daten wie das Surfverhalten oder eindeutige IDs auf dieser Website verarbeiten. Wenn du deine Zustimmung nicht erteilst oder zurückziehst, können bestimmte Merkmale und Funktionen beeinträchtigt werden.
Funktional
Always active
Die technische Speicherung oder der Zugang ist unbedingt erforderlich für den rechtmäßigen Zweck, die Nutzung eines bestimmten Dienstes zu ermöglichen, der vom Teilnehmer oder Nutzer ausdrücklich gewünscht wird, oder für den alleinigen Zweck, die Übertragung einer Nachricht über ein elektronisches Kommunikationsnetz durchzuführen.
Vorlieben
Die technische Speicherung oder der Zugriff ist für den rechtmäßigen Zweck der Speicherung von Präferenzen erforderlich, die nicht vom Abonnenten oder Benutzer angefordert wurden.
Statistiken
Die technische Speicherung oder der Zugriff, der ausschließlich zu statistischen Zwecken erfolgt.The technical storage or access that is used exclusively for anonymous statistical purposes. Without a subpoena, voluntary compliance on the part of your Internet Service Provider, or additional records from a third party, information stored or retrieved for this purpose alone cannot usually be used to identify you.
Marketing
Die technische Speicherung oder der Zugriff ist erforderlich, um Nutzerprofile zu erstellen, um Werbung zu versenden oder um den Nutzer auf einer Website oder über mehrere Websites hinweg zu ähnlichen Marketingzwecken zu verfolgen.
על המטוס, בדרך למינכן, שאול רואה את אור יהודה, את חירייה ואת מערב ראשון לציון מתרחקות. מלמעלה הכול נראה לו דומה – ערימות האשפה, השיכונים והווילות הנובורישיות. הכל רחוק ממנו באותה המידה. השמיים מתעננים. הוא לא מספיק לראות את תל אביב, וכבר משתרע תחתיו הים התיכון, חרישי ושקוף. הוא מעולם לא פיענח את האתיקה של הטיית משענת הכיסא במטוס לאחור, אז הוא נותר בגב זקוף במשך כל הטיסה, בוהה בסרט נעורים אמריקאי בלי קול. אחרי שעה הוא מתעורר משינה עם כאב צוואר וטעם מר בפה. הוא מזמין פחית קולה זירו פושרת, מגיר אותה אל קרבו בלגימות ממושכות, ומבחין שהנוסחה שונה מעט מזו של ישראל – הדומיננטיות של הממתיק המלאכותי מוסווית טוב יותר.
"למה מינכן?" שאלו אותו כולם, ומה כבר יכול היה להשיב? שהוא עושה זאת כדי לא להתחתן בטעות ולעבור לפרדס חנה? שהוא מרגיש שהעיר סוגרת עליו? ששכח איזו מוזיקה הוא אוהב? מה מצחיק אותו? שאם היו לו אי פעם חלומות כשהשתחרר מהצבא, או כשהחל את לימודי התואר הראשון – לא נשתייר מהם ולו צל קלוש בעבודה בבית הקפה? שהוא מרגיש שהוא טובע בתוך חבית קפה שחור שהולך ומצמיג ככל שהוא נבחש, עם אותם האנשים, עם אותן השיחות, שנים על גבי שנים?
והרי בעצם התכוונו לשאול בכך "אבל למה לא ברלין?" ומה כבר יכול היה לענות? שהוא לא רוצה לעבור שוב ל"עיר הגדולה", שהכול כביכול מתרחש בה ודבר אינו מתרחש בה? שהוא חושש למצוא את עצמו במושבת ישראלים גולים, וללכת לאיבוד גם בתוכה? שהוא מבקש לרכך מראש את ההתרסקות האפשרית, כלומר, הוודאית, ולהסיט אותה לעיר ישנונית ורכה יותר? שהוא מבקש לגזור על עצמו זרות אמיתית, מוחלטת? שלא נשאר לו כמעט דבר פה? כמעט, כלומר, מלבד אחותו רונה.
***
היא התעקשה ללוות אותו לשדה התעופה עם בעלה והילד. יחד ישבו שם ב"קפה-קפה". הוא הזמין כריך עם גבינת עיזים ואמריקנו גדול עם חלב חם בצד. אחרי שהקפה התקרר מעט, הפך הילד, ספק בכוונה, את כוס הקפה הגדולה והריקה למחצה על הרצפה, ובעלה של אחותו, בבהלה, החל לרפד את המשטח במפיות. פתאום רונה הטילה את גופה על שאול.
"אחי הקטן", לחשה לו, אבל הוא הרגיש כמו הילד שלה, צעיר ממנה בפחות מארבע שנים. הוא שכח מהמבוכה והתמסר לרגע לחיבוק הבולעני שלה, אפוף בריח הבושם שנידף מצווארה. הוא חשב על שרשרת הנשים שנעלמו מחייו בשנים האחרונות בזו אחר זו, נדחקו לתהום הנשייה, מאמו ועד בנות הזוג, או צל צילן של בנות זוג, ואת כל החלל העצום הזה ממלאת בגופה הצנום אישה אחת, שלא מתכוונת להניח לו גם שם, בזה הוא משוכנע.
***
כעת, במטוס, הוא תוחב את ידו לכיס מכנסיו וממולל את שני הדרכונים, הישראלי והגרמני, וחושב על לימודי הארכיטקטורה אותם יתחיל בקרוב ב-TU במינכן, עם ילדים בני פחות מעשרים, שהדיו עוד לא יבש על בחינות הבגרות שלהם, ששפת אמם איטלקית, ספרדית, גרמנית ואנגלית. בניינים. הוא יתכנן בניינים. הוא ימלא את קו האופק בבניינים, בגשרים, בתחנות רכבת, בפיצוציות, בתחנות דלק, במזבלות. הוא לא ישאיר פיסת אדמה עירומה, חפה ממלט.
אחרי הנחיתה, בתחנת הרכבת בשדה התעופה, הוא מזהה פתאום את הדייל הגמלוני מהטיסה שלו. גבר כבן ארבעים וחמש, ארוך ודק עם עיניים מימיות ושקועות ולבוש בהידור. בוודאי נוסע לבית המלון שלו ומחר ימריא שוב לדרכו. הוא נראה בו בזמן שייך וזר. מתנהל בנינוחות שלא אופיינית לתיירים שזה עתה נחתו בשדה התעופה, אך אוחז בחוזקה בידית מזוודתו, כאילו הוא עלול לאבד אותה. שאול תוהה לרגע איך הוא נראה בכלל עבור אלו המביטים בו, והאם בכלל יש כאלו שלוטשים עיניהם בסקרנות בבחור נאה אמנם, אך ממוצע קומה וסולידי בלבושו?
***
ביום ראשון הוא יוצא אל העיר, יורד בתחנת האוניברסיטה ונגרף עם זרם האנשים לאנגלישר גרטן, על אופניים וברגל, אוחזים בארגזים מלאים בבירה אוגוסטינר. העיר כולה חגה סביב הפארק רחב הידיים, הפראי, מתנחשלת ונשפכת לאייסבאך יחד עם הגולשים באגן הסוער שליד ההאוס דר קונטס. מינכן מכירה בחלק הטוב שלה, חוגגת אותו. כמה שונה מתל אביב, הוא חושב לעצמו, שמפנה את גבה אל חוף הים, שבינה לבינו חוצצים רחוב הירקון העגמומי ושדרת בתי המלון. הוא משתרע על הדשא וטובל את רגליו במי הנחל, ומעל צמרות העצים הוא מבחין בשני הצריחים העגולים המשונים של פראונקירשה, שמשווה לה מראה של מסגד שיצא משליטה.
למחרת, ברכבת התחתית בדרך ליום השיעורים הראשון, הוא מבין שלא החליף כמעט מילה עם אף אדם, מאז הגיע לכאן לפני כשבוע. רק המילים השימושיות ביותר, התכליתיות – "איש הטה גרן", "דארף איש פראגן?" – מחוות ראש, הברות וחצאי הברות, נהמות. הוא נכנס לשירותים הציבוריים בתחנת זנדליגר טור, נועל את עצמו באחד התאים ואומר לעצמו, בקול שקט, כמה משפטים פשוטים, בנאליים להחריד, רק כדי לשמוע את קולו: "אני שאול", "מה שלומך?" "אני בסדר, תודה על ההתעניינות".
כשהוא יוצא מהשירותים, הוא ממהר לרכבת שעוצרת בתחנה בקול חריקה. הוא כלל אינו מבחין במספר הקו ומוצא את עצמו בדרך לצפון העיר, הרחק מהאוניברסיטה שלו. הוא מבין כי רק בתחנה של הכפר האולימפי עובר הקו שמוביל אותו בחזרה, והוא ייאלץ לרדת שם מהרכבת כדי להחליף.
במושב ממולו מתיישב אדם בעל תווי פנים מעט מחודדים, מצח גבוה ועיניים בהירות. הוא לובש חולצת פלנל פתוחה משובצת שתחתיה גופייה לבנה, ומדיף ריח אלכוהול. בימים האחרונים שאול גילה בתוכו גרסה חדשה של גזענות – לא הסלידה הגלויה, הבוטה, שננסכה בו נוכח אחרות, אלא קושי להכיר באמת בסובייקטיביות של הלא ישראלי, בקיומו השלם. כשנכנס מישהו לבית הקפה שבו עבד כברמן, היתה מספיקה לו דקה כדי לדעת עליו דבר מה. לפעמים הצליח להבחין בחיתוך דיבור או אופן הליכה. לפעמים הצליח לראות את הילד המתנשם, הכושל ברגליו במשחק כדורגל בשכונה, שמסתתר מאחורי זקן ומשקפי שמש אופנתיים. וכאן – כלום. לוח חלק היו האנשים עבורו, פרט לאלו שנמצאים בקצה הסקאלה: בעלי נוכחות מוחצנת במיוחד, מגניבות נוטפת, וגם תמהונות או קושי חברתי ניכר – בהם הצליח להבחין במהרה.
לפתע הבחור שיושב מולו מתחיל למלמל בגרמנית במבטא מקומי, בטון מונוטוני ומתמיד, שלא מופרע לא בקריאות הכרוז ולא ברחשים האחרים שעומדים בחלל הקרון: שיחה ערה, בכי תינוק, מוזיקה שמישהו שומע באוזניות. המלמול החוזר והנחוש של השפה הזרה נופל על אוזניו של שאול כמו מזמור מלאכי בכנסייה, או שיר לכת בהתנעת הגדוד למלחמה.
על מסך הטלפון בוהקת לפתע הודעת וואטסאפ מרונה, לא הראשונה היום כמובן: "שאולי מה קורה? שמעתי שהיתה דקירה בתחנת רכבת בדיסלדורף, הכל בסדר?"
"דיסלדורף זה 600 ק"מ מפה רונץ', זה כמו שאני אשאל לשלומך בגלל המלחמה בחאלב", הוא ממהר לענות.
"בסדר, דואגת לך", וכדי לרכך – מוסיפה אימוג'י כחול של לב.
להודעה האחרונה הוא כבר לא משיב. הוא סוגר את הוואטסאפ ומשחק בטינדר – מסיט שמאלה וימינה את מאות התמונות, אבל בעיקר ימינה, לאות אישור – אין לו את הפנאי להיות בררן. פתאום זוהרת התאמה עם בריגיטה אחת, בת 25, עובדת בצלב האדום. הוא מדפדף בתמונות שלה ומוצא כרזה פוליטית באנגלית: "פרום פלסטיין טו מקסיקו – אול וולס מאסט פול". בטח ילך לי איתה, הוא מחייך לעצמו.
"וור אר יו פרום?" היא עונה לקריאת החיזור הראשונה שלו.
"איים פרום דה מידל איסט", הוא כותב לה ומרוצה מהתשובה. התמהוני ממשיך במלמולו העיקש, המתנגן. הוא כבר מתכנן את דבר השנינה הבא שלו, כשהוא מבחין לתדהמתו שבריגיטה נעלמה מהמסך. לפתע נדמה לו שהוא מזהה את הניגון המונוטוני שלו משיעורי הגרמנית שלקח באוניברסיטת תל אביב. פאול צלאן. שוורצה מילש… ויר טרינקן זי מורגן… לא יכול להיות, הוא חושב לעצמו, כנראה מחסור בשעות שינה. הוא קם ממקומו ויורד מהרכבת בתחנה מוקדמת מדי, התמהוני נדחק לידו ביציאה, וכאילו בלי דעת שאול דוחף אותו מעט עם הכתף.
***
הוא במארינפלאץ. חולף על פני גדודי התיירים שמתגודדים סביב השעון המטופש שבבניין העירייה המלאכותי, שמתחזה לבניין גותי אך נבנה למעשה לפני פחות ממאה שנה. לפתע הוא חש את רגליו פונות לכנסיית הלבנים האדומות. הוא עומד בכניסה, מביט בטביעת הנעל שחקוקה בבטון, ונזכר בסיפור של מדריכת התיירים בסיור שערך כאן ביום הראשון להגעתו. זו טביעת רגלו של השטן, שערך עסקה עם אדריכל הכנסייה – הוא ישיג את הכסף לבנייה, בתנאי שלא יהיו בה כלל חלונות. האדריכל החכם הזמין את השטן לצפות בבנייה, ודאג שמהנקודה שבה עמד השטן על מדרגות הכניסה, אי אפשר יהיה להבחין כלל בחלונות. שאול מצמיד את רגלו לרצפת הבטון, מטביע את רגלו בזו של השטן. גם הוא לא מבחין בשמץ חלון. רק צריחי הכנסייה מעפילים מעל ראשו, מחוררים את השמיים. לשיעור כבר לא יגיע היום.
ירדן בן-צור, בן 32
למד סמסטר במינכן במסגרת חילופי סטודנטים בשנת 2017.