אני עומדת בים של אלפי אורות. הם רבים כל כך עד שאני לא יכולה לנקוב במספרם אפילו בערך. חוץ מזה הכול מסביבי חשוך. אני לא יכולה ממש לראות איפה אני דורכת. אני מגששת את דרכי לאורך המעקה. שמותיהם של ילדים קטנים, שנשמעים בהקלטה, רובצים עליי כמו אבנים. עם כל דקה שעוברת זה מכביד יותר. אני שמה לב איך הגוש בגרוני גדל והולך. כשאנחנו יוצאים לאור היום אני רואה בעיניהם של האחרים עצב, ייאוש ואצל חלקם גם דמעות.
זאת הייתה אנדרטת הילדים ביד ושם. מקום מעיק להחריד ובו בזמן יפהפה.
אף אחד לא אומר שום דבר, כולנו רק מסתכלים זה בזה עד שמדריכת המוזיאון מזמינה אותנו ללכת בעקבותיה לתוך המוזיאון. עוד לפני שראיתי אפילו מוצג אחד בתערוכה של יד ושם אני מרגישה שהסיור לא יהיה קל. אנחנו מוקפים בקירות בטון חלקים ואפורים שקצותיהם למעלה/הגבוהים כמעט מתחברים זה לזה. הרצפה עקומה במקצת. אנשים יוצאים מתוך הפתחים שבקירות, אבל קשה לומר מנין הם באים ולאן הם הולכים. בסוף המסדרון מאיר אור היום פנימה, אבל עד לשם המסדרון נראה ארוך לבלי די.
כאן מתחילים הרגעים הכי קשים של החילופים המשותפים. הוזהרנו לפני כן שזה לא יהיה פשוט, אבל לקראת הרגשות שלנו עצמנו לא היה אפשר להכין אותנו. הישראלים כולם כבר היו שם בעבר, אבל עלינו הגרמנים נפל כל זה כמו רעם ביום בהיר. אמנם כולנו כבר היינו במוזיאונים לשואה בגרמניה וחשבנו גם שאנחנו יודעים לא מעט על השואה, אבל מה שציפה לנו שם היה למרות זאת מזעזע ונורא. התערוכה נראתה לנו ארוכה להחריד. לא שהייתה משעממת או לא מעניינת, להיפך. אבל אני הרגשתי כאילו בכל חדר ולמראה כל מוצג חדש מישהו מניח אבן על כתפיי. לאות ובעתה התערבבו ברגשות אשמה. באופן מודע למדי אין ביד ושם כמעט שום אפשרות לשבת, מה שגרם לביקור הזה להתיש אותנו לא רק רגשית אלא במובן מסוים גם גופנית. הסיטואציה הייתה מעבר לכוחותינו.
כשקיבלנו הפסקה אחרי שעה בערך, צנחנו כולנו לישיבה על הרצפה, נשענים על הקיר, אבל אף אחד מאיתנו הגרמנים לא העז לדבר. נראה היה שהישראלים לא מתרגשים מאוד מכל זה, אבל אנחנו היינו מותשים לחלוטין. זאת הייתה סיטואציה לא נעימה. אנחנו כגרמנים, שידענו כי אבותיהם של רבים מאיתנו תמכו בשואה, הרגשנו מחויבים לעמוד יחד עם הישראלים, שלאבותיהם שלהם כל זה אירע, מול הפרק הזה בהיסטוריה. נערה גרמנייה אחת אפילו לא העזה לבכות מפני שהייתה לה הרגשה שלה אין זכות לבכות.
בסוף התערוכה הובלנו אל מין מרפסת תצפית שממנה נשקף הנוף המדהים של ירושלים. היה לי לא נעים שנהניתי כל כך מהנוף אחרי כל מה שראיתי זה עתה. אבל הנוף הזה עודד את כולנו להביט ביחד אל העתיד ולדאוג שנעשה כל שביכולתנו כדי שדבר כזה לא יישנה.
אמה לאסן, בת 17
ביקרה בישראל במסגרת חילופי נוער ביולי 2019. לפני היו בני ובנות הנוער מישראל במשך שבוע בגרמניה.
אני עומדת בים של אלפי אורות. הם רבים כל כך עד שאני לא יכולה לנקוב במספרם אפילו בערך. חוץ מזה הכול מסביבי חשוך. אני לא יכולה ממש לראות איפה אני דורכת. אני מגששת את דרכי לאורך המעקה. שמותיהם של ילדים קטנים, שנשמעים בהקלטה, רובצים עליי כמו אבנים. עם כל דקה שעוברת זה מכביד יותר. אני שמה לב איך הגוש בגרוני גדל והולך. כשאנחנו יוצאים לאור היום אני רואה בעיניהם של האחרים עצב, ייאוש ואצל חלקם גם דמעות.
זאת הייתה אנדרטת הילדים ביד ושם. מקום מעיק להחריד ובו בזמן יפהפה.
אף אחד לא אומר שום דבר, כולנו רק מסתכלים זה בזה עד שמדריכת המוזיאון מזמינה אותנו ללכת בעקבותיה לתוך המוזיאון. עוד לפני שראיתי אפילו מוצג אחד בתערוכה של יד ושם אני מרגישה שהסיור לא יהיה קל. אנחנו מוקפים בקירות בטון חלקים ואפורים שקצותיהם למעלה/הגבוהים כמעט מתחברים זה לזה. הרצפה עקומה במקצת. אנשים יוצאים מתוך הפתחים שבקירות, אבל קשה לומר מנין הם באים ולאן הם הולכים. בסוף המסדרון מאיר אור היום פנימה, אבל עד לשם המסדרון נראה ארוך לבלי די.
כאן מתחילים הרגעים הכי קשים של החילופים המשותפים. הוזהרנו לפני כן שזה לא יהיה פשוט, אבל לקראת הרגשות שלנו עצמנו לא היה אפשר להכין אותנו. הישראלים כולם כבר היו שם בעבר, אבל עלינו הגרמנים נפל כל זה כמו רעם ביום בהיר. אמנם כולנו כבר היינו במוזיאונים לשואה בגרמניה וחשבנו גם שאנחנו יודעים לא מעט על השואה, אבל מה שציפה לנו שם היה למרות זאת מזעזע ונורא. התערוכה נראתה לנו ארוכה להחריד. לא שהייתה משעממת או לא מעניינת, להיפך. אבל אני הרגשתי כאילו בכל חדר ולמראה כל מוצג חדש מישהו מניח אבן על כתפיי. לאות ובעתה התערבבו ברגשות אשמה. באופן מודע למדי אין ביד ושם כמעט שום אפשרות לשבת, מה שגרם לביקור הזה להתיש אותנו לא רק רגשית אלא במובן מסוים גם גופנית. הסיטואציה הייתה מעבר לכוחותינו.
כשקיבלנו הפסקה אחרי שעה בערך, צנחנו כולנו לישיבה על הרצפה, נשענים על הקיר, אבל אף אחד מאיתנו הגרמנים לא העז לדבר. נראה היה שהישראלים לא מתרגשים מאוד מכל זה, אבל אנחנו היינו מותשים לחלוטין. זאת הייתה סיטואציה לא נעימה. אנחנו כגרמנים, שידענו כי אבותיהם של רבים מאיתנו תמכו בשואה, הרגשנו מחויבים לעמוד יחד עם הישראלים, שלאבותיהם שלהם כל זה אירע, מול הפרק הזה בהיסטוריה. נערה גרמנייה אחת אפילו לא העזה לבכות מפני שהייתה לה הרגשה שלה אין זכות לבכות.
בסוף התערוכה הובלנו אל מין מרפסת תצפית שממנה נשקף הנוף המדהים של ירושלים. היה לי לא נעים שנהניתי כל כך מהנוף אחרי כל מה שראיתי זה עתה. אבל הנוף הזה עודד את כולנו להביט ביחד אל העתיד ולדאוג שנעשה כל שביכולתנו כדי שדבר כזה לא יישנה.
אמה לאסן, בת 17
ביקרה בישראל במסגרת חילופי נוער ביולי 2019. לפני היו בני ובנות הנוער מישראל במשך שבוע בגרמניה.