"אבל החדר הזה נראה בדיוק כמו הקודם. אנחנו החלפנו את שלנו…אם תרצי, נעזור לך לעבור". אחר כך עזבה אנה יחד על לאו את החדר החדש שלי ואני נשארתי לבד על המיטה וליטפתי את החתול המפוספס שחסרה לו חתיכה מהאוזן. עדיין לא נתנו שם לחתול, כלומר, אנחנו עדיין מתווכחים על זה. אחדים רוצים לקרוא לו "הבי" שמשמעותו ככל הנראה פיראט בשפה שאינני דוברת. אבל אני חשבתי שהבי לא מתאים בכלל, שכן זה דומה מדי ל"חביבי", וככה הרי נקרא כל אדם ברובע בערבי של העיר העתיקה והחתול הזה מיוחד מדי בשביל שם כזה. אני רציתי לקרוא לה חנה, אבל אף אחד לא הסכים איתי. אנה צודקת, החדר שלי לא השתנה. המכתבה ניצבה באותה פינה, בדיוק כמו המיטה והארון. גם את הפוסטר שלי תליתי כאן, שתי קומות מעל הדירה הישנה, באותו מקום. למה לא בעצם?! אני רוצה אותו למטה, כמו שהיה קודם.
אבל הנה אנחנו כבר באמצע של הכול! ההתחלה היתה שונה לגמרי…
„Passengers to Tel Aviv! Passengers to Tel Aviv!“ עכשיו הייתי צריכה להצטרף לתור ארוך של נוסעים שעמדו לעלות על הטיסה לישראל. הייתה לי תחושה לא טובה שאנשים אחרים, שלא טסו איתנו, הביטו עלינו בחשדנות. האם אלה המבטים שקוצר מי שמזוהה כישראלי או שאני רק מדמיינת? הייתי צריכה לעבור עוד שלב אחד מבעית של אבטחה לפני שהורשיתי לעלות למטוס. התיישבתי ליד החלון והתבוננתי בנוסעים האחרים שנכנסו למטוס. והנה היא היתה שם, ככל הנראה הישראלית הראשונה במטוס. היא היתה מבוגרת ונמוכה מאוד. מתחת לזרועה היא החזיקה ספר באותיות עבריות ומיד אחריה פסע בעלה שהיה מבוגר קצת יותר ממנה. היא התיישבה בשורה לפניי והתחילה לקרוא – מימין לשמאל! התפעלתי! אני מסוגלת לפענח רק כמה מילים ספורות והיא קוראת את הספר בקצב מהיר. הטיסה עברה ללא בעיות. עם הנחיתה בתל אביב הייתי צריכה לעבור את אותה שיחת ביטחון ידועה לשמצה ואחר כך הגעתי סוף סוף לאולם הנכנסים אבל אף אחד לא אמר לי ברוכה הבאה.
ברוכים הבאים לשיראל 0.1
אחרי שדאגתי לצידה לדרך והחלפתי כסף לשקלים, חציתי את חלל נמל התעופה בן גוריון בדרך ליציאה. מכאן רציתי לקחת מונית שירות ישר לירושלים, למעונות הסטודנטים. ניגשתי לנהג ואמרתי לו שאני רוצה להגיע לכפר הסטודנטים, אבל למרבה הצער הוא לא הבין אותי לא באנגלית ולא בעברית השבורה שלי. אבל אז מישהי התערבה מהצד… זו הייתה האישה מהטיסה. היא שאלה אותי מיד לאן אני צריכה והסדירה את הכול. הייתי אסירת תודה ונעמדתי ליד בעלה. אחרי שהכול התברר נכנסנו למונית והיא הזמינה אותי לשבת איתם. במשך כל הנסיעה דיברנו על אלוהים ועל העולם. השם שלה היה פנינה והיא גרה בירושלים. לפני שירדתי מהמונית, נתתי לה את מספר הנייד שלי. חביבותה פיצתה על כך שאיש לא קיבל את פניי בברכה בנמל.
ברוכים הבאים לישראל 0.2
אחרי שהגעתי לכפר הסטודנטים היה עליי לאסוף מפתח. הייתי נרגשת ובקושי שמעתי איפה החדר שלי אמור להיות. כנראה שבקתי לגמרי אחרי שההנהלה אמרה "בניין שניים", כי הייתי מבולבלת לגמרי. על מחזיק המפתחות שלי היו מספרים שלפיהם ידעתי להתמקם. יכולתי לחשב פחות או יותר באיזו קומה אמור להיות החדר שלי ונכנסתי לדירה ריקה ודפקתי על הדלת הראשונה. סטודנט ישראלי עירום למחצה פתח את הדלת וניכר עליו שהיה מבולבל כי לא ידע מה אני רוצה. אחרי רגע של שתיקה מביכה הוא שם על עצמו משהו והסביר לי לאן עלי ללכת. בדירה הוקצה לי חדר שמשמש כמקלט במצב חירום. נדהמתי עד לעמקי נשמתי, היו לי דלתות כפולות בחדר ואת החלון היה אפשר לאטום עם לוח מתכת כבד. עודדתי את עצמי במחשבה שטילים לא יוכלו להגיע עד לירושלים ושלעולם לא אצטרך להזיז את לוח המתכת הזה. אבל בכל זאת הרגשתי קצת מוזר. עוד לא היה אף אחד אחר בדירה ואני החלטתי לנוח קצת אחרי המסע המפרך. לפני שהספקתי להירדם, שמעתי רחשים בדירה. זה בטח אחד מהדיירים האחרים. יצאתי בזריזות מהחדר שלי ופגשתי אנגלייה בת גילי. לא היה קשה לזהות שמדובר באנגלייה, המבטא שלה היה כבד כל כך עד שבקושי הבנתי מה היא אומרת. חוץ מזה, הדבר הראשון שהיא עשתה היה להכין תה ולמזוג לו חלב. גם זה מאוד אנגלי ככל הידוע לי. קראו לה חנה והיא כבר היתה באולפן, הם בדיוק יצאו להפסקה אבל היה עליה לחזור עד מהרה. שוחחנו ולמרות הזמן המוגבל שלה היא הראתה לי את הדרך לסופרמרקט. התעכבנו שם קצת והיא איחרה להמשך השיעור. היא היתה מאוד סימפטית והתבדחה הרבה. אהבתי את זה. התארגנתי במקום החדש ובדיוק כשהכנתי לעצמי משהו פשוט לאכול, הגיעו הדיירות האחרות. אחת מהן היתה אנה מאמסטרדם והשנייה היתה ויקטוריה שהגיעה מאותה עיר סטודנטים כמוני. חסל סדר החלום לגור ביחד עם ישראלים. הייתי באמת נורא מאוכזבת. הזמנתי אותן לאכול איתי אטריות, התביישתי על כך שלא בישלתי שום דבר מיוחד. בהמשך הופקד הבישול בידי אנה, היא בישלה לי פעמים רבות ביחד עם חברנו המשותף לאו.
הגיע הזמן ללכת לראות את העיר. באותו ערב יצאתי לבדי כדי לרכוש כרטיס נסיעה חופשית של רב-קו. נסעתי ברכבת הקלה שעוברת גם בעיר העתיקה והייתי המומה. אמנם כבר היה חשוך, אבל יכולתי לראות את חומת העיר העתיקה ואת האבנים הענקיות שמרכיבות אותה. הייתי להוטה להיכנס כבר באחד משעריה. ראיתי את שער דמשק שהמוני אנשים עוברים בו וממהרים לענייניהם. ראיתי את שער יפו המואר ומאחורי החומות את המגדל של מצודת דוד. חשכת הליל הוסיפה קורטוב של כישוף למראה הזה. יותר מכול רציתי לרדת מיד מהרכבת הקלה. למרבה הצער ירדתי כמה תחנות לפני התחנה שבה אפשר לקנות כרטיס רב קו. הכרטיס שלי כבר לא היה תקף והייתי חייבת לקנות חדש…אבל…מה? זה יעלה לי שוב ארבעה שקלים! בחיים לא! כבר עדיך ללכת ברגל!…זאת אשמתי ששכחתי להבדיל בין שקל לאירו. בכל אופן הלכתי בגשם חזק ארבע תחנות ברגל, פעמיים טעיתי בדרך כי מחנה יהודה, השוק, גרם לי לסטות מהמסלול. כשהגעתי בסופו של דבר, קניתי כרטיס. בתמונה אני נראית כמו פודל רטוב. אחרי המבצע הזה הייתי חולה במשך שבוע. מי היה מאמין שירושלים יכולה להיות קרה כל כך. ויקטוריה למשל לא האמינה, היא הגיעה לישראל בלי מעיל והיינו חייבות לקנות לה אחד כמה שיותר מהר.
ברוכים הבאים לישראל 0.3
כעבור כמה ימים נפגשתי עם פנינה שוב. נפרדנו בקפה ארומה שליד האוניברסיטה. בקרבתה הרגשתי בטוחה ומוגנת לגמרי. השקט שקרן ממנה היה מנוגד להמולה הקדחתנית שמקבלת את פני כל מי שזר וחדש כאן. עם זה התחבורה הציבורית או הקניות בסופרמרקט, הכול נראה אחרת – בהול יותר איכשהו – והבהילות הזאת מדבקת. שוחחנו ארוכות על נושאים אישיים והתקרבנו מאוד. אחרי כמה זמן הגענו לנושא השואה. לפני הנסיעה הייתי מודאגת מהמפגש עם צאצאי הניצולים, הרי אני איכשהו צאצאית של המעוולים. חלקים במשפחה שלי עזרו להציל מכרים יהודים שלהם, אבל היו גם אחרים ששתקו לנוכח העוולות והיו אפילו כאלה שהצטרפו לס"ס. תמונת משפחה פרדוקסלית כזו לא הופכת את העיסוק בנאציזם לקל יותר מכפי שהוא לצאצאים אחרים. לפחות עם פנינה לא היתה כל תחושה של אי נעימות. הייתי מרותקת לדבריה. הסיפור המשפחתי שלה הוא מאוד דרמטי ועצוב, וייש בהם רגעים מדהימים של אור, סיפורי הישרדות שממלאים את הלב עד שאני מתרגשת לשמוע על גורלם של אנשים שמעולם לא הכרתי, שבעים שנה אחרי. פנינה מיד הפכה למעין אמא שנייה שלי, וביקרתי אותה ואת משפחתה בקביעות וערכנו יחד סעודת ערב שבת. היא גם נתנה לי סירים וכלים לדירה. היא תמיד היתה שם בשבילי. הייתי מלאת גאווה על ההיכרות שלי עם אדם כה קורן כמו פנינה. היא כל כך אדירה, כמו הנשים שמתוארות בספרי ילדים. סוף סוף פגשתי אחת כזו! היא כבר עבדה פעם במשטרה ובתפקיד בלשית, אפילו שהיא נמוכה כל כך. בממדיה הקטנים פרצה בקלי קלות את גבולות המקצוע בעבודת המשטרה והבילוש ועל הדרך ניפצה כמה וכמה סטריאוטיפים על גבריות. מן הסתם בלי שתהיה מודעת לאותות שהיא שולחת לכל הנשים הנמוכות בעולם, שגם אני משתייכת אליהן. חוץ מזה היא אמא לילדים וסבתא לנכדים והיא שולטת בחיים שלו בצורה מעוררת הערצה.
ביום למחרת הגיע סוף-סוף הזמן ללכת לסייר בעיר העתיקה. חנה אמרה שהיא מוכנה לעשות לנו שם סיור. לקחנו את הרכבת הקלה עד לשער יפו. כשהגענו לעיר העתיקה הייתי המומה מכל הרשמים ומהמוני האנשים. מקרה קלאסי של הצפת גירויים. צעדנו בסמטאות הצרות על אבן ירושלמית מחליקה ויעדנו הראשון היה כנסיית הקבר. עכשיו הייתי צריכה להתמודד עם טירוף נוצרי. נכנסנו פנימה והיה מלא באופן לא יאמן. אנשים כרעו ברך לפני הקבר ושפשפו עליו את המטפחת או את האף שלהם. זה היה לי יותר מדי. היה שם ריח של אנשים ושל שמן קודש, רציתי רק לצאת משם. לא יכולתי להמשיך לראות את הטירוף הזה. ירושלים מעוררת דברים משונים במאמינים אדוקים – מה שמכונה: "סינדרום ירושלים". חוץ מזה היינו רעבים והלכנו לחומוסייה הקרובה ושם בפעם הראשונה עקצו אותנו עם המחירים. החומוס היה יבש ויקר בטירוף. גם על תוספת לחם הם דרשו תשלום. זאת הפעם האחרונה שאני נופלת במלכודת תיירים כזאת! ישראל הופכת אנשים לאניני חומוס, בעניין הזה אפשר להיכנס למריבות רציניות. חומוס טוב זה עם הרבה טחינה או עם קצת? הוא סמיך או נוזלי? אוכלים אותו עם לחם, עם מלפפון או עם בצל? כל מי שחי בישראל צריך לבחור צד. משם זה המשיך הלאה דרך סמטאות שנהיו קטנות יותר ויותר עד שהגענו לרובע היהודי ולכותל המערבי. אחרי שעברנו את האבטחה נעלמו לי המילים. הכותל הוא אפילו יותר מרשים ממה שרואים בתמונות. פילסתי לי דרך ברחבת הנשים עד שהגעתי לכותל עצמו ונגעתי באבן. האבן היתה חמימה ונעימה וחלקה מידי כל הנשים שנגעו בה לפניי. התבוננתי בנשים שמסביב, הן התפללו כשגופן צמוד לכותל. עשיתי כמוהן והצמדתי את גופי על האבנים החמימות. שאפתי לנחיריי את ריחן המיוחד שאפשר להריח רק כאן, בסמוך לכותל. להצמיד את האף שלי לכותל היה שונה איכשהו מלהצמיד אותו למצבת הקבר במקום שבו ישו נמשח בפעם האחרונה. למה זה ככה, אני לא יודעת. הכותל המערבי זה מקום שהנפש מרחפת בו, כנסיית הקבר מנגד הלחיצה אותי.
אחר כך התחילה האוניברסיטה וכל אחד פנה לשגרה שלו. היתה לנו מערכת שעות שונה לגמרי ככה שכל אחד מהדיירים קם בבוקר בשעה אחרת ואכל צהריים בשעה אחרת. חנה הזינה את עצמה רק מקורנפלקס ותה. אחרי כמה ימים התרגלתי לרחש הלילי של פתיתי קורנפלקס נשפכים לקערה. לאורך היום היתה חנה כל כך עסוקה עם הלימודים לסמינרים האהובים שלה ולסיורים בעיר עד שרק בלילה התפנתה לחתול המפוספס ולקורנפלקס שלה. היא ישבה על הספה, החתול בחיקה, וראתה סרטים במחשב שלה או שדיברה עם אמא שלה סטלה בסקייפ. אנה, לאו ואני ניסינו יותר לבשל ביחד כי לא אהבנו לאכול לבד. חנה ואני עשינו לנו הרגל להאכיל את החתולים בקמפוס. קנינו מזון לחתולים ועשינו סיבוב בכל יום. החתול המפוספס עם האוזן הנשוכה הפך להיות הצל של אנה. הוא אפילו הלך אחריה למיטה. אני בכלל לא התפלאתי כשגיליתי שהחיה המטונפת ישנה במיטה של חנה. בשבילי זה היה מחוץ לתחום…לפחות לא בנקודה זו בחיי…הדברי שהיה לנו הכי קשה אתו זה השבת. לא היה שום דבר לעשות ולא יכולנו אפילו לנסוע לשום מקום כי התחבורה הציבורית לא פועלת בשבת. היינו משועממים למוות וחיפשנו נואשות דברים לעשות. לעתים קרובות הלכנו דרך הר הזיתים אל העיר העתיקה ואז אכלנו ברובע הערבי. כאן החנויות היו לפחות פתוחות. בימים אחרים ישבנו יחד עם סטודנטים אחרים. גיליתי שרחוב אחד מאתנו יש בר שעורך ארוחה בכל ערב שבת וכל אחד מביא משהו מהבית. שם הכרתי לראשונה סטודנטים ישראלים. הכי טוב אני מסתדרת עם אוסי, היא לומדת את אחד המקצועות שלי ויש לנו הרבה במשותף. בקרוב היא תבוא ללמוד באוניברסיטה שלי בגרמניה ואנחנו שתינו כל כך שמחות שבקרוב נוכל לבלות שוב ביחד. היה לי ממש כיף איתה ועם החברים שלה.
לאט לאט התחלתי להרגיש שהגעתי לירושלים. התמצאתי במקום ויכולתי ללכת בעיר בלי ג'י-פי-אס והיתה לי שגרה יציבה. היינו לקראת חופשת הפסח ולכל אחד היו תוכניות משלו. חנה השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות ואותנו ביקרו המשפחות שלנו ונסענו איתן לטייל. חנה חזרה הביתה כל יום מכוסה בבוץ ומאושרת מהחפירות. היה נראה שיש לה כישרון גדול לעניין הזה, שכן היא מצאה כד עתיק וזו היתה סנסציה גדולה. אותי ביקרה אמא שלי והחלטנו לבלות את הפסחא בטבריה כדי לחמוק מכמויות התיירים שיציפו את ירושלים. בתור מתנת פרידה נתתי לשותפות שלי ארנבי שוקולד והצעתי לחנה לבוא איתנו. היא היתה דתייה מאוד ורצתה להישאר בכל מחיר בירושלים כדי לראות את המיסות, בעיקר בעיר העתיקה. במהלך הנסיעה לטבריה אני קוראת, כמו תמיד כשמשעמם לי, חדשות באתרים בעברית.
מערבולת עזה שומטת את הקרקע שתחת רגליי ומפילה אותי באוויר:
"…בריטית בת 25 נדקרה ברכבת הקלה…אני ישר כותבת הודעה לחנה כדי להזהיר אותה…אין תשובה…זה לא נורא, כי היא בטח לא מסתכלת על הנייד בתוך הכנסייה…שוב פעם אין תשובה…המיסה כבר היתה אמורה להסתיים…אני נהיית עצבנית…"אמא, נראה לי שזאת חנה, מי שכתוב עליה בעיתון". "אל תדאגי, העיר מלאה תיירים, למה את חושבת שזו דווקא היא? חוץ מזה היא גם לא באותו גיל"…זה נכון, היא בת 20, לא 25, זה הבדל לא קטן…האייטם משתנה, לא תיירת, הקרבן היא סטודנטית…מתנפח לי גוש בגרון…אמא מנסה להרגיע אותי…אחר כך יורד הגיל בדיווח וצומחת בי ודאות חרישית שמדובר או ברות, חברתי לכתה, או בחנה…אוסי מתקשרת אלי ושואלת איפה חנה…אני רואה בזה אישור לפחדיי…הגרון שלי הולך ונחנק…בהוסטל אנחנו פוגשות במקרה את רות…עכשיו זו יכולה להיות רק חנה…אמא מבשלת צהריים ואני מפספסת שיחה ממספר ישראלי לא מוכר. ברור לי מה המשמעות של זה אבל אני לא מעזה לחזור אליהם…אין לי כוחות בשביל לשמוע את האמת…אני ואמא הולכות לטייל והמתח הוא בלתי נסבל…אני מתקשרת לויקטוריה והיא בוכה בטלפון…אני לא מצליחה להמשיך ללכת ונופלת על הברכיים…היא לא צריכה לומר דבר. היא רק חוזרת שוב על השם של חנה ולא משמיעה אף טון נוסף…הפחד האפל ביותר שלי התגשם…חנה נדקרה ברכבת הקלה בדרכה לכנסייה… אני נושמת עמוק ולא מצליחה לקום על הרגליים…הן כבדות כמו עופרת. אני מתקשרת שוב למספר הלא מוכר ומגיעה ללשכה לסטודנטים זרים באוניברסיטה, שאחראית עלינו. מהם אני שומעת את זה באופן רשמי…אני לא יכולה ולא רוצה לקלוט את זה…אני מתקשרת לאנה…"הי, איפה את עכשיו?" "בבית קפה, למה, קרה משהו?" "קראת היום את החדשות?" "לא, למה?" "אשה…חנה…נדקרה היום ברכבת הקלה" "-שקט-" "מה אמרת?" "חנה מתה" "מה, מה אמרת?" "את צוחקת?" "לא" "מה אמרת?" "אנה, חנה נהרגה היום" "-שקט-". אנחנו בוכות אל תוך המכשיר. אנחנו מסיימות את השיחה. עכשיו אני תקועה בטבריה ולא יכולה לחזור לירושלים לפני צאת השבת.
ברוכים הבאים לישראל 0.4
אנחנו נוסעות בחזרה לירושלים כמה שיותר מהר ושם אני מחזיקה חזק את השותפות שלי ואת אמי. החדר של חנה לא השתנה. נעלי החפירות המלוכלכות שלה מונחות באותה פינה, השמפו של במקלחת, הספר שלה פתוח על השידה. האם זה מה שנשאר? אני מארגנת את המעבר לדירה אחרת, המצב בדירה השינה הוא בלתי נסבל! והנה אני יושבת עכשיו שתי קומות מעל הדירה הישנה. אותו חדר, אותה דירה, עולם אחר. החתול מבולבל ולא יודע איפה חנה, גם אני מבולבלת. מי בכלל מסוגל לקלוט מצב כזה?
בימי האבל הכרתי צד נוסף בישראל. אני חושבת שרק אז הבנתי מה זה אומר לחיות כאן. כל מי ששמע את הסיפור שלי ידע לספר לי סיפורים דומים כאלה, הרגשתי מוקפת בשותפי גורל. אומה שיודעת עד כמה האבדן כואב ובכל זאת ממשיכה לחיות ולשרוד. חוויתי כאן יותר סולידריות ממה שהייתי מצפה למצוא בגרמניה בנסיבות דומות. המרצים באוניברסיטה נהיו חבריי, הסביבה, הממשלה וכל מי שהיה מסביבי היו שם בשבילי והתאמצו מאוד לעזור. וזה עזר! הכרתי גם את הוריה של חנה, מקס וסטלה. זה היה הרגע הקשה מכול. בהתאם למסורת היהודית סיפרנו זה לזה סיפורים, וכל כך התקרבתי לסטלה עד שבסוף התחבקנו ובכינו יחד. רק כאן יכולתי לתת לדמעות לזרום בחופשיות, רק ברגע הזה הבנתי שחנה לא תשוב. אמא של חנה העניקה לי כמזכרת את התליון של חנה. זה מה שנשאר…תליון וזכרון.
הרגע המרשים ביותר היה יום הזיכרון לחללי צה"ל ולקרבנות הטרור. הייתי בהר הרצל ועמדתי בין כל האבלים ושתקתי בזמן שהצפירה נשמעה. שוחחתי עם אנשים חיים אחרים, ומצאתי נחמה רבה במילותיהם. התבוננתי בלוח הזיכרון שהוכן עבור חנה וקרבנות הטרור האחרים ולבי נעשה כבד. עכשיו אני חלק מהעולם הישראלי וקשורה לחברה הישראלית לבלי הפרד.
ברוכים הבאים לשיראל 0.5
כריסטינה וירת' ,בת 23
חיה בירושלים בין פברואר ליוני 2017 כסטודנטית זרה
"אבל החדר הזה נראה בדיוק כמו הקודם. אנחנו החלפנו את שלנו…אם תרצי, נעזור לך לעבור". אחר כך עזבה אנה יחד על לאו את החדר החדש שלי ואני נשארתי לבד על המיטה וליטפתי את החתול המפוספס שחסרה לו חתיכה מהאוזן. עדיין לא נתנו שם לחתול, כלומר, אנחנו עדיין מתווכחים על זה. אחדים רוצים לקרוא לו "הבי" שמשמעותו ככל הנראה פיראט בשפה שאינני דוברת. אבל אני חשבתי שהבי לא מתאים בכלל, שכן זה דומה מדי ל"חביבי", וככה הרי נקרא כל אדם ברובע בערבי של העיר העתיקה והחתול הזה מיוחד מדי בשביל שם כזה. אני רציתי לקרוא לה חנה, אבל אף אחד לא הסכים איתי. אנה צודקת, החדר שלי לא השתנה. המכתבה ניצבה באותה פינה, בדיוק כמו המיטה והארון. גם את הפוסטר שלי תליתי כאן, שתי קומות מעל הדירה הישנה, באותו מקום. למה לא בעצם?! אני רוצה אותו למטה, כמו שהיה קודם.
אבל הנה אנחנו כבר באמצע של הכול! ההתחלה היתה שונה לגמרי…
„Passengers to Tel Aviv! Passengers to Tel Aviv!“ עכשיו הייתי צריכה להצטרף לתור ארוך של נוסעים שעמדו לעלות על הטיסה לישראל. הייתה לי תחושה לא טובה שאנשים אחרים, שלא טסו איתנו, הביטו עלינו בחשדנות. האם אלה המבטים שקוצר מי שמזוהה כישראלי או שאני רק מדמיינת? הייתי צריכה לעבור עוד שלב אחד מבעית של אבטחה לפני שהורשיתי לעלות למטוס. התיישבתי ליד החלון והתבוננתי בנוסעים האחרים שנכנסו למטוס. והנה היא היתה שם, ככל הנראה הישראלית הראשונה במטוס. היא היתה מבוגרת ונמוכה מאוד. מתחת לזרועה היא החזיקה ספר באותיות עבריות ומיד אחריה פסע בעלה שהיה מבוגר קצת יותר ממנה. היא התיישבה בשורה לפניי והתחילה לקרוא – מימין לשמאל! התפעלתי! אני מסוגלת לפענח רק כמה מילים ספורות והיא קוראת את הספר בקצב מהיר. הטיסה עברה ללא בעיות. עם הנחיתה בתל אביב הייתי צריכה לעבור את אותה שיחת ביטחון ידועה לשמצה ואחר כך הגעתי סוף סוף לאולם הנכנסים אבל אף אחד לא אמר לי ברוכה הבאה.
ברוכים הבאים לשיראל 0.1
אחרי שדאגתי לצידה לדרך והחלפתי כסף לשקלים, חציתי את חלל נמל התעופה בן גוריון בדרך ליציאה. מכאן רציתי לקחת מונית שירות ישר לירושלים, למעונות הסטודנטים. ניגשתי לנהג ואמרתי לו שאני רוצה להגיע לכפר הסטודנטים, אבל למרבה הצער הוא לא הבין אותי לא באנגלית ולא בעברית השבורה שלי. אבל אז מישהי התערבה מהצד… זו הייתה האישה מהטיסה. היא שאלה אותי מיד לאן אני צריכה והסדירה את הכול. הייתי אסירת תודה ונעמדתי ליד בעלה. אחרי שהכול התברר נכנסנו למונית והיא הזמינה אותי לשבת איתם. במשך כל הנסיעה דיברנו על אלוהים ועל העולם. השם שלה היה פנינה והיא גרה בירושלים. לפני שירדתי מהמונית, נתתי לה את מספר הנייד שלי. חביבותה פיצתה על כך שאיש לא קיבל את פניי בברכה בנמל.
ברוכים הבאים לישראל 0.2
אחרי שהגעתי לכפר הסטודנטים היה עליי לאסוף מפתח. הייתי נרגשת ובקושי שמעתי איפה החדר שלי אמור להיות. כנראה שבקתי לגמרי אחרי שההנהלה אמרה "בניין שניים", כי הייתי מבולבלת לגמרי. על מחזיק המפתחות שלי היו מספרים שלפיהם ידעתי להתמקם. יכולתי לחשב פחות או יותר באיזו קומה אמור להיות החדר שלי ונכנסתי לדירה ריקה ודפקתי על הדלת הראשונה. סטודנט ישראלי עירום למחצה פתח את הדלת וניכר עליו שהיה מבולבל כי לא ידע מה אני רוצה. אחרי רגע של שתיקה מביכה הוא שם על עצמו משהו והסביר לי לאן עלי ללכת. בדירה הוקצה לי חדר שמשמש כמקלט במצב חירום. נדהמתי עד לעמקי נשמתי, היו לי דלתות כפולות בחדר ואת החלון היה אפשר לאטום עם לוח מתכת כבד. עודדתי את עצמי במחשבה שטילים לא יוכלו להגיע עד לירושלים ושלעולם לא אצטרך להזיז את לוח המתכת הזה. אבל בכל זאת הרגשתי קצת מוזר. עוד לא היה אף אחד אחר בדירה ואני החלטתי לנוח קצת אחרי המסע המפרך. לפני שהספקתי להירדם, שמעתי רחשים בדירה. זה בטח אחד מהדיירים האחרים. יצאתי בזריזות מהחדר שלי ופגשתי אנגלייה בת גילי. לא היה קשה לזהות שמדובר באנגלייה, המבטא שלה היה כבד כל כך עד שבקושי הבנתי מה היא אומרת. חוץ מזה, הדבר הראשון שהיא עשתה היה להכין תה ולמזוג לו חלב. גם זה מאוד אנגלי ככל הידוע לי. קראו לה חנה והיא כבר היתה באולפן, הם בדיוק יצאו להפסקה אבל היה עליה לחזור עד מהרה. שוחחנו ולמרות הזמן המוגבל שלה היא הראתה לי את הדרך לסופרמרקט. התעכבנו שם קצת והיא איחרה להמשך השיעור. היא היתה מאוד סימפטית והתבדחה הרבה. אהבתי את זה. התארגנתי במקום החדש ובדיוק כשהכנתי לעצמי משהו פשוט לאכול, הגיעו הדיירות האחרות. אחת מהן היתה אנה מאמסטרדם והשנייה היתה ויקטוריה שהגיעה מאותה עיר סטודנטים כמוני. חסל סדר החלום לגור ביחד עם ישראלים. הייתי באמת נורא מאוכזבת. הזמנתי אותן לאכול איתי אטריות, התביישתי על כך שלא בישלתי שום דבר מיוחד. בהמשך הופקד הבישול בידי אנה, היא בישלה לי פעמים רבות ביחד עם חברנו המשותף לאו.
הגיע הזמן ללכת לראות את העיר. באותו ערב יצאתי לבדי כדי לרכוש כרטיס נסיעה חופשית של רב-קו. נסעתי ברכבת הקלה שעוברת גם בעיר העתיקה והייתי המומה. אמנם כבר היה חשוך, אבל יכולתי לראות את חומת העיר העתיקה ואת האבנים הענקיות שמרכיבות אותה. הייתי להוטה להיכנס כבר באחד משעריה. ראיתי את שער דמשק שהמוני אנשים עוברים בו וממהרים לענייניהם. ראיתי את שער יפו המואר ומאחורי החומות את המגדל של מצודת דוד. חשכת הליל הוסיפה קורטוב של כישוף למראה הזה. יותר מכול רציתי לרדת מיד מהרכבת הקלה. למרבה הצער ירדתי כמה תחנות לפני התחנה שבה אפשר לקנות כרטיס רב קו. הכרטיס שלי כבר לא היה תקף והייתי חייבת לקנות חדש…אבל…מה? זה יעלה לי שוב ארבעה שקלים! בחיים לא! כבר עדיך ללכת ברגל!…זאת אשמתי ששכחתי להבדיל בין שקל לאירו. בכל אופן הלכתי בגשם חזק ארבע תחנות ברגל, פעמיים טעיתי בדרך כי מחנה יהודה, השוק, גרם לי לסטות מהמסלול. כשהגעתי בסופו של דבר, קניתי כרטיס. בתמונה אני נראית כמו פודל רטוב. אחרי המבצע הזה הייתי חולה במשך שבוע. מי היה מאמין שירושלים יכולה להיות קרה כל כך. ויקטוריה למשל לא האמינה, היא הגיעה לישראל בלי מעיל והיינו חייבות לקנות לה אחד כמה שיותר מהר.
ברוכים הבאים לישראל 0.3
כעבור כמה ימים נפגשתי עם פנינה שוב. נפרדנו בקפה ארומה שליד האוניברסיטה. בקרבתה הרגשתי בטוחה ומוגנת לגמרי. השקט שקרן ממנה היה מנוגד להמולה הקדחתנית שמקבלת את פני כל מי שזר וחדש כאן. עם זה התחבורה הציבורית או הקניות בסופרמרקט, הכול נראה אחרת – בהול יותר איכשהו – והבהילות הזאת מדבקת. שוחחנו ארוכות על נושאים אישיים והתקרבנו מאוד. אחרי כמה זמן הגענו לנושא השואה. לפני הנסיעה הייתי מודאגת מהמפגש עם צאצאי הניצולים, הרי אני איכשהו צאצאית של המעוולים. חלקים במשפחה שלי עזרו להציל מכרים יהודים שלהם, אבל היו גם אחרים ששתקו לנוכח העוולות והיו אפילו כאלה שהצטרפו לס"ס. תמונת משפחה פרדוקסלית כזו לא הופכת את העיסוק בנאציזם לקל יותר מכפי שהוא לצאצאים אחרים. לפחות עם פנינה לא היתה כל תחושה של אי נעימות. הייתי מרותקת לדבריה. הסיפור המשפחתי שלה הוא מאוד דרמטי ועצוב, וייש בהם רגעים מדהימים של אור, סיפורי הישרדות שממלאים את הלב עד שאני מתרגשת לשמוע על גורלם של אנשים שמעולם לא הכרתי, שבעים שנה אחרי. פנינה מיד הפכה למעין אמא שנייה שלי, וביקרתי אותה ואת משפחתה בקביעות וערכנו יחד סעודת ערב שבת. היא גם נתנה לי סירים וכלים לדירה. היא תמיד היתה שם בשבילי. הייתי מלאת גאווה על ההיכרות שלי עם אדם כה קורן כמו פנינה. היא כל כך אדירה, כמו הנשים שמתוארות בספרי ילדים. סוף סוף פגשתי אחת כזו! היא כבר עבדה פעם במשטרה ובתפקיד בלשית, אפילו שהיא נמוכה כל כך. בממדיה הקטנים פרצה בקלי קלות את גבולות המקצוע בעבודת המשטרה והבילוש ועל הדרך ניפצה כמה וכמה סטריאוטיפים על גבריות. מן הסתם בלי שתהיה מודעת לאותות שהיא שולחת לכל הנשים הנמוכות בעולם, שגם אני משתייכת אליהן. חוץ מזה היא אמא לילדים וסבתא לנכדים והיא שולטת בחיים שלו בצורה מעוררת הערצה.
ביום למחרת הגיע סוף-סוף הזמן ללכת לסייר בעיר העתיקה. חנה אמרה שהיא מוכנה לעשות לנו שם סיור. לקחנו את הרכבת הקלה עד לשער יפו. כשהגענו לעיר העתיקה הייתי המומה מכל הרשמים ומהמוני האנשים. מקרה קלאסי של הצפת גירויים. צעדנו בסמטאות הצרות על אבן ירושלמית מחליקה ויעדנו הראשון היה כנסיית הקבר. עכשיו הייתי צריכה להתמודד עם טירוף נוצרי. נכנסנו פנימה והיה מלא באופן לא יאמן. אנשים כרעו ברך לפני הקבר ושפשפו עליו את המטפחת או את האף שלהם. זה היה לי יותר מדי. היה שם ריח של אנשים ושל שמן קודש, רציתי רק לצאת משם. לא יכולתי להמשיך לראות את הטירוף הזה. ירושלים מעוררת דברים משונים במאמינים אדוקים – מה שמכונה: "סינדרום ירושלים". חוץ מזה היינו רעבים והלכנו לחומוסייה הקרובה ושם בפעם הראשונה עקצו אותנו עם המחירים. החומוס היה יבש ויקר בטירוף. גם על תוספת לחם הם דרשו תשלום. זאת הפעם האחרונה שאני נופלת במלכודת תיירים כזאת! ישראל הופכת אנשים לאניני חומוס, בעניין הזה אפשר להיכנס למריבות רציניות. חומוס טוב זה עם הרבה טחינה או עם קצת? הוא סמיך או נוזלי? אוכלים אותו עם לחם, עם מלפפון או עם בצל? כל מי שחי בישראל צריך לבחור צד. משם זה המשיך הלאה דרך סמטאות שנהיו קטנות יותר ויותר עד שהגענו לרובע היהודי ולכותל המערבי. אחרי שעברנו את האבטחה נעלמו לי המילים. הכותל הוא אפילו יותר מרשים ממה שרואים בתמונות. פילסתי לי דרך ברחבת הנשים עד שהגעתי לכותל עצמו ונגעתי באבן. האבן היתה חמימה ונעימה וחלקה מידי כל הנשים שנגעו בה לפניי. התבוננתי בנשים שמסביב, הן התפללו כשגופן צמוד לכותל. עשיתי כמוהן והצמדתי את גופי על האבנים החמימות. שאפתי לנחיריי את ריחן המיוחד שאפשר להריח רק כאן, בסמוך לכותל. להצמיד את האף שלי לכותל היה שונה איכשהו מלהצמיד אותו למצבת הקבר במקום שבו ישו נמשח בפעם האחרונה. למה זה ככה, אני לא יודעת. הכותל המערבי זה מקום שהנפש מרחפת בו, כנסיית הקבר מנגד הלחיצה אותי.
אחר כך התחילה האוניברסיטה וכל אחד פנה לשגרה שלו. היתה לנו מערכת שעות שונה לגמרי ככה שכל אחד מהדיירים קם בבוקר בשעה אחרת ואכל צהריים בשעה אחרת. חנה הזינה את עצמה רק מקורנפלקס ותה. אחרי כמה ימים התרגלתי לרחש הלילי של פתיתי קורנפלקס נשפכים לקערה. לאורך היום היתה חנה כל כך עסוקה עם הלימודים לסמינרים האהובים שלה ולסיורים בעיר עד שרק בלילה התפנתה לחתול המפוספס ולקורנפלקס שלה. היא ישבה על הספה, החתול בחיקה, וראתה סרטים במחשב שלה או שדיברה עם אמא שלה סטלה בסקייפ. אנה, לאו ואני ניסינו יותר לבשל ביחד כי לא אהבנו לאכול לבד. חנה ואני עשינו לנו הרגל להאכיל את החתולים בקמפוס. קנינו מזון לחתולים ועשינו סיבוב בכל יום. החתול המפוספס עם האוזן הנשוכה הפך להיות הצל של אנה. הוא אפילו הלך אחריה למיטה. אני בכלל לא התפלאתי כשגיליתי שהחיה המטונפת ישנה במיטה של חנה. בשבילי זה היה מחוץ לתחום…לפחות לא בנקודה זו בחיי…הדברי שהיה לנו הכי קשה אתו זה השבת. לא היה שום דבר לעשות ולא יכולנו אפילו לנסוע לשום מקום כי התחבורה הציבורית לא פועלת בשבת. היינו משועממים למוות וחיפשנו נואשות דברים לעשות. לעתים קרובות הלכנו דרך הר הזיתים אל העיר העתיקה ואז אכלנו ברובע הערבי. כאן החנויות היו לפחות פתוחות. בימים אחרים ישבנו יחד עם סטודנטים אחרים. גיליתי שרחוב אחד מאתנו יש בר שעורך ארוחה בכל ערב שבת וכל אחד מביא משהו מהבית. שם הכרתי לראשונה סטודנטים ישראלים. הכי טוב אני מסתדרת עם אוסי, היא לומדת את אחד המקצועות שלי ויש לנו הרבה במשותף. בקרוב היא תבוא ללמוד באוניברסיטה שלי בגרמניה ואנחנו שתינו כל כך שמחות שבקרוב נוכל לבלות שוב ביחד. היה לי ממש כיף איתה ועם החברים שלה.
לאט לאט התחלתי להרגיש שהגעתי לירושלים. התמצאתי במקום ויכולתי ללכת בעיר בלי ג'י-פי-אס והיתה לי שגרה יציבה. היינו לקראת חופשת הפסח ולכל אחד היו תוכניות משלו. חנה השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות ואותנו ביקרו המשפחות שלנו ונסענו איתן לטייל. חנה חזרה הביתה כל יום מכוסה בבוץ ומאושרת מהחפירות. היה נראה שיש לה כישרון גדול לעניין הזה, שכן היא מצאה כד עתיק וזו היתה סנסציה גדולה. אותי ביקרה אמא שלי והחלטנו לבלות את הפסחא בטבריה כדי לחמוק מכמויות התיירים שיציפו את ירושלים. בתור מתנת פרידה נתתי לשותפות שלי ארנבי שוקולד והצעתי לחנה לבוא איתנו. היא היתה דתייה מאוד ורצתה להישאר בכל מחיר בירושלים כדי לראות את המיסות, בעיקר בעיר העתיקה. במהלך הנסיעה לטבריה אני קוראת, כמו תמיד כשמשעמם לי, חדשות באתרים בעברית.
מערבולת עזה שומטת את הקרקע שתחת רגליי ומפילה אותי באוויר:
"…בריטית בת 25 נדקרה ברכבת הקלה…אני ישר כותבת הודעה לחנה כדי להזהיר אותה…אין תשובה…זה לא נורא, כי היא בטח לא מסתכלת על הנייד בתוך הכנסייה…שוב פעם אין תשובה…המיסה כבר היתה אמורה להסתיים…אני נהיית עצבנית…"אמא, נראה לי שזאת חנה, מי שכתוב עליה בעיתון". "אל תדאגי, העיר מלאה תיירים, למה את חושבת שזו דווקא היא? חוץ מזה היא גם לא באותו גיל"…זה נכון, היא בת 20, לא 25, זה הבדל לא קטן…האייטם משתנה, לא תיירת, הקרבן היא סטודנטית…מתנפח לי גוש בגרון…אמא מנסה להרגיע אותי…אחר כך יורד הגיל בדיווח וצומחת בי ודאות חרישית שמדובר או ברות, חברתי לכתה, או בחנה…אוסי מתקשרת אלי ושואלת איפה חנה…אני רואה בזה אישור לפחדיי…הגרון שלי הולך ונחנק…בהוסטל אנחנו פוגשות במקרה את רות…עכשיו זו יכולה להיות רק חנה…אמא מבשלת צהריים ואני מפספסת שיחה ממספר ישראלי לא מוכר. ברור לי מה המשמעות של זה אבל אני לא מעזה לחזור אליהם…אין לי כוחות בשביל לשמוע את האמת…אני ואמא הולכות לטייל והמתח הוא בלתי נסבל…אני מתקשרת לויקטוריה והיא בוכה בטלפון…אני לא מצליחה להמשיך ללכת ונופלת על הברכיים…היא לא צריכה לומר דבר. היא רק חוזרת שוב על השם של חנה ולא משמיעה אף טון נוסף…הפחד האפל ביותר שלי התגשם…חנה נדקרה ברכבת הקלה בדרכה לכנסייה… אני נושמת עמוק ולא מצליחה לקום על הרגליים…הן כבדות כמו עופרת. אני מתקשרת שוב למספר הלא מוכר ומגיעה ללשכה לסטודנטים זרים באוניברסיטה, שאחראית עלינו. מהם אני שומעת את זה באופן רשמי…אני לא יכולה ולא רוצה לקלוט את זה…אני מתקשרת לאנה…"הי, איפה את עכשיו?" "בבית קפה, למה, קרה משהו?" "קראת היום את החדשות?" "לא, למה?" "אשה…חנה…נדקרה היום ברכבת הקלה" "-שקט-" "מה אמרת?" "חנה מתה" "מה, מה אמרת?" "את צוחקת?" "לא" "מה אמרת?" "אנה, חנה נהרגה היום" "-שקט-". אנחנו בוכות אל תוך המכשיר. אנחנו מסיימות את השיחה. עכשיו אני תקועה בטבריה ולא יכולה לחזור לירושלים לפני צאת השבת.
ברוכים הבאים לישראל 0.4
אנחנו נוסעות בחזרה לירושלים כמה שיותר מהר ושם אני מחזיקה חזק את השותפות שלי ואת אמי. החדר של חנה לא השתנה. נעלי החפירות המלוכלכות שלה מונחות באותה פינה, השמפו של במקלחת, הספר שלה פתוח על השידה. האם זה מה שנשאר? אני מארגנת את המעבר לדירה אחרת, המצב בדירה השינה הוא בלתי נסבל! והנה אני יושבת עכשיו שתי קומות מעל הדירה הישנה. אותו חדר, אותה דירה, עולם אחר. החתול מבולבל ולא יודע איפה חנה, גם אני מבולבלת. מי בכלל מסוגל לקלוט מצב כזה?
בימי האבל הכרתי צד נוסף בישראל. אני חושבת שרק אז הבנתי מה זה אומר לחיות כאן. כל מי ששמע את הסיפור שלי ידע לספר לי סיפורים דומים כאלה, הרגשתי מוקפת בשותפי גורל. אומה שיודעת עד כמה האבדן כואב ובכל זאת ממשיכה לחיות ולשרוד. חוויתי כאן יותר סולידריות ממה שהייתי מצפה למצוא בגרמניה בנסיבות דומות. המרצים באוניברסיטה נהיו חבריי, הסביבה, הממשלה וכל מי שהיה מסביבי היו שם בשבילי והתאמצו מאוד לעזור. וזה עזר! הכרתי גם את הוריה של חנה, מקס וסטלה. זה היה הרגע הקשה מכול. בהתאם למסורת היהודית סיפרנו זה לזה סיפורים, וכל כך התקרבתי לסטלה עד שבסוף התחבקנו ובכינו יחד. רק כאן יכולתי לתת לדמעות לזרום בחופשיות, רק ברגע הזה הבנתי שחנה לא תשוב. אמא של חנה העניקה לי כמזכרת את התליון של חנה. זה מה שנשאר…תליון וזכרון.
הרגע המרשים ביותר היה יום הזיכרון לחללי צה"ל ולקרבנות הטרור. הייתי בהר הרצל ועמדתי בין כל האבלים ושתקתי בזמן שהצפירה נשמעה. שוחחתי עם אנשים חיים אחרים, ומצאתי נחמה רבה במילותיהם. התבוננתי בלוח הזיכרון שהוכן עבור חנה וקרבנות הטרור האחרים ולבי נעשה כבד. עכשיו אני חלק מהעולם הישראלי וקשורה לחברה הישראלית לבלי הפרד.
ברוכים הבאים לשיראל 0.5
כריסטינה וירת' ,בת 23
חיה בירושלים בין פברואר ליוני 2017 כסטודנטית זרה