ינה פרסטריך / בת 18

חייים שלי

בשעה 14:22 בדיוק חציתי רשמית את הגבול לישראל. אני יודע את זה בדיוק כי זה רשום על פיסת הנייר שהאיש מביקורת הגבולות תחב לתוך הדרכון שלי. נייר, לא חותמת. כדי שזה ייראה כאילו מעולם לא ביקרתי במדינה שכבר חודשים מעסיקה אותי באינטנסיביות. למרבה הצער עדיין קיימות מדינות שאוסרות את הכניסה אליהן על מי שחותמת ישראלית בדרכון שלו.

אני מתקשה להחזיק את עיני פקוחות. הרכבת שאנחנו יושבים בה טסה כמעט ללא קול דרך הלילה הגדול. דממה משונה. אני מביט אל עבר לאוני שמקופלת אל תוך עצמה במושב שמולי. עיניה עצומות, פיה פעור קלות; שנתה עמוקה ויציבה. אין פלא, אחרי הטיסה הארוכה. העפעפיים שלי נעשים כבדים יותר ויותר. את הגבר עם התת-מקלע שנכנס פתאום לקרון שלנו ומפלס לעצמו דרך בין כל התיקים שלנו, אני רואה רק מזווית העין.

עם קרני השמש הראשונות אני פוקח את עיני שוב. כבר עכשיו זה נראה שונה איכשהו מהבית. כשהקרניים הראשונות נחות על חלונות הרכבת, האבק על השמשות מתחיל לזהור.

השכם בבוקר נהריה היא עיר מוזרה. השעה כבר שמונה וחצי ובכל זאת אין נפש חיה ברחוב; אף מכונית אינה חולפת. רק זקן אחד מדדה במעלה רחוב וגורר אחריו ערמה ענקית של קרטונים. רק בעוד שעתיים יגיע האוטובוס שייקח אותנו לנס עמים. אנחנו מחליטים לצאת ולבדוק את הסביבה קצת יותר ביסודיות.

אנחנו מוצאים חנות שמוכרת כל מיני מצרכים אקזוטיים. בעוד אנו מנסים לברר אילו מרכיבים מכילים המוצרים השונים, בעלת החנות – בשפה לא ברורה אך ביציבת גוף שאינה משתמעת לשתי פנים – מסלקת אותנו מהחנות. מי שלא רוצה לקנות כלום, אינו רצוי כאן.

באוטובוס אני מתבונן כמהופנט בטיפות מים שנלכדו ברווח שבין שתי שכבות השמשה הכפולה, נעות הנה והנה בכל פעם שהנהג בולם או מתחיל לנסוע שוב. אנחנו צוחקים על זה.

את הלילה הראשון שלנו אנחנו מעבירים בנס עמים. קהילה נוצרית קטנה לא רחוק מנהריה. כולם כאן מדברים גרמנית; פיסת אדמה יפה ושלווה. אנחנו לומדים הרבה על ראשית הנצרות ועל הדיאלוג הישראלי-גרמני שהמקום הזה מקדם. וזוהי הרי בדיוק הסיבה שלשמה באנו לכאן.

נס עמים נראה לי כמו גן עדן. אפשר לצאת לטייל באינספור שבילים וכל הזמן מגלים דברים חדשים, פה בית לבנים קטן, שם ספסל שצמח לתוך עץ. והנה בית תפילה קטן שבחצר הקדמית שלו התקינו בריכת נוי. אף פעם לא שקט כאן. יש הרבה ילדים ונוער שרוקדים ביחד או שרים או יושבים בקבוצה בדשא ונהנים מהשמש. אני מתחיל להבין למה זה נקרא מקום של שלום שהבדלים של דת ולאום אינם משחקים בו תפקיד. אני בכל אופן לא הייתי מצליח להרגיש שנאה במקום כזה. תושבי נס עמים הם כמו משפחה שמאמצת אל לבה כל אדם ואדם.

כשביום למחרת אני פוגש שוב את השותפה שלי לחילופי התלמידים, זה מרגיש כמעט כאילו רק אתמול התראינו לאחרונה, אפילו שעברו כבר תשעה חודשים מאז שהמשלחת הישראלית ביקרה אותנו בגרמניה. כשהגעתי לבית שלה בישוב שמשית הייתי המום. בכניסה ליישוב יש שער גדול, לא כל אחד יכול להיכנס. ביתה של שותפתי לחילופין יפה, לבן עם גג שטוח מלבנים אדומות. יש לי קומה שלמה רק בשבילי, כולל חדר רחצה משלי.

אני צונח על המיטה שניצבת ממש ליד החלון והיא רכה יותר מכל מיטה שיצא לי לישון עליה אי פעם. אני עדיין לא יודע שבעשרת הימים הבאים בקושי אזכה לראות אותה.

עשרה ימים.

עשרה ימים חולפים הרבה יותר מהר ממה שאפשר לחשוב. ובסוף הכול נהיה לזרם של חוויות וזכרונות. בדיעבד זה נראה לי כמו חלום. הפתיחות והלבביות של האנשים שפגשתי נותרה בזיכרוני גם היום, בערך שנה אחרי. אני נזכר באמה של תלמידה ישראלית שבנאום שנשאה לפני כל המשלחת שלנו סיפרה כמה היא שמחה שאנחנו שם. אנחנו, צאצאיה של חברה שביצעה השמדת עם. ועד כמה היא רואה בנו שותפי גורל לתמיד.

אילו נשאלתי לפני הפרוייקט מה ישראל אומרת לי סביר שהייתי משיב: הרבה יהודים. ירושלים. אה, וגם משהו עם ישו. לא הייתי חולם אפילו לשים את ישראל במקום גבוה ברשימת היעדים שעליי לבקר בהם. היום ישראל נמצאת גבוה למעלה ברשימת המקומות שאני מתגעגע אליהם ושהעניקו לי את הזיכרונות היפים ביותר. בשביל צעירים רבים בגילי ישראל היא שממה נידחת. דם צעיר רוצה לאמריקה, לתאילנד. לעשות שופינג בניו-יורק או להשתזף בקו פוקט. הרוב פשוט רוצה לתת לנפש מנוחה ולשכוח את כל מה שמסביב. אבל האנשים וכל מה שמסביב הם בדיוק הדברים שהופכים מסע לבלתי נשכח. אילו התעלמתי מכל זה בישראל, הייתי נשאר היום רק עם כמה תמונות חופשה מתחת לדקלים וכמה זכרונות מעורפלים מהמסיבות במועדונים של תל אביב.

אבל חוויתי הרבה יותר מזה ויש לי הרבה יותר לספר.

אני יכול לספר על הפנים השמחות הרבות שראיתי, שבלעדיהן עשרת הימים שלי בישראל לא היו שווים הרבה. אני יכול לספר על המדורה במדבר עם הבדואים, שתיתי תה נפלא ויכולתי לראות כל אחד ואחד מכוכבי השמיים. אני יכול לספר על איך שרכבתי על גמל מאחורי החברה הכי טובה שלי ושאלתי את עצמי איזו רשת מסועפת של החלטות הביאה אותי בסופו של דבר למקום הזה ולרגע הזה, לגב החיה הזאת שעד עתה ראיתי רק בגן חיות. אני יכול לספר על איך שישבתי על חומת העיר של עכו, עם המבט לים וטעם של אבוקדו בפה. אני יכול לספר על הביקור בהיכל הילד האפלולי ביד ושם, שם הרגשתי לראשונה את עוצמות הסבל שהגרמנים גרמו ליהודים. מילים וסיפורים זה נחמד, אבל כשעומדים באתר זיכרון כזה ושומעים על המאורעות הללו מנקודת מבטם של הקרבנות, מרגישים באמת את ממדי הפשע של הנאצים.

גם על החוויות הקשות האלה אני רוצה לספר. השותפה שלי לחילופין סיפרה לי שאנשים התלוננו על צלבי הקרס שמוצגים ביד ושם. הכאב עמוק ומרגישים את זה בכל פינה ביד ושם. המצודה על ההר.

לא הרגשתי אשם. אני יודע שאיני נושא באשמת מה שהתרחש. אבל אני יודע שאני, שאנחנו קיבלנו ירושה קשה ושעלינו לכבד זאת ולקחת על עצמנו את האחריות המלאה.

יד ושם הוא מקום של אבל, אבל הרבה יותר מזה הוא מקום אזהרה. מרגישים את המועקה בקירות העירומים ובגגות המחודדים. ביד ושם חשוב לא להביט רק על הכמות העצומה של הקרבנות אלא לראות כל מת כיחיד אינדיבידואלי, לתת שם לכל אחד ואחד מהם. לא במקרה נקרא המקום "יד ושם", אנדרטה ושם.

אני רוצה לספר על מפגשים עם אנשים שחיים אחרת לגמרי מאתנו, אבל בסופו של דבר בקושי נבדלים מאתנו. אני חושב שהישראלים הם אפילו הרבה יותר גלויים מהגרמנים. ערב אחד ישבתי עם שותפתי בפביליון  בשולי היישוב שמשית. הערב היה חמים בצורה נעימה, בלי הלחות הגבוהה שהייתה במהלך היום. כבר היה חשוך ואפשר היה לראות עד למרחק אינסופי שכן הפביליון ניצב בדיוק מעל מדרון תלול ואפשר היה להביט על פני העמק כולו. במרחק ראינו את אורותיה של עיר. שלחנו את מבטנו למרחק ואני שאלתי שאלות. שאלתי כל שאלה שעלתה לי בראש. על החיים שלה, על המשפחה, החברים. דיברנו על הנצינול סוציאליזם ועד כמה משפחתה הייתה מעורבת בשואה. דיברנו על הסכסוך הישראלי-פלשתיני ועל יחסי יהודים-מוסלמים בישראל. היא סיפרה לי שאחותה הגדולה משרתת כבר הרבה זמן בצבא. היה לי מוזר לחשוב על זה שנוער ישראלי בגילי כבר יודע לתפעל מכונת ירייה.

החיים של צעירים בישראל שונים לגמרי משלי ובכל זאת אנחנו מבינים זה את זה נהדר. השותפה שלי היא טיפוס מהורהר ואפשר לדבר אתה שעות בלי להשתעמם. היא מצחיקה אבל לא ילדותית. נראה לי שהיא קצת יותר בוגרת ממני. חוויתי המון דברים בעשרת הימים האלה. עמדתי מול הכותל המערבי, צפתי במי ים המלח ושוטטתי בשווקים של תל אביב. טבלתי בתוך תרבות שעד כה הכרתי רק מהטלוויזיה. נכנסתי לבתים עתיקים ממש, בין השאר לכנסיית הקבר בירושלים ולראשונה בחיי ראיצי מדבר. התפעלתי מהגרמנית השוטפת של אחד המוכרים בשוק. ראיתי חיפושיות שהיו גדולות כמו סוכריות פלומיז. אכלתי דברים טעימים להפליא, אבל גם מוזרים, ואני עדיין מתגעגע לטעם שלהם. בימים כיתתי את רגליי בתל אביב ובלילות רקדתי במסיבות יער עד שהרגליים כאבו. אבל מעל הכול פגשתי המון אנשים מופלאים שלעולם לא אשכח.

"חיייים שלי", ככה קראו לנו תמיד הבנות הישראליות. ביטוי שנחקק בזיכרוני מסיבה אחת פשוטה: משתמעות ממנו פתיחות, סימפטיה, חיבה ויותר מכול חברות. ועל חוויה זו של חברות אני הכי אוהב לספר.

ויש לי עוד כל כך הרבה לספר.

בשעה 15:17 בדיוק עזבתי רשמית את ישראל. אני יודע את זה בדיוק כי זה רשום בפיסת הנייר שביקורת הגבולות שמה בדרכון שלי. הארץ הנהדרת הזאת עדיין לא זכתה בהכרה מכל מדינות העולם. אני כולי תקווה שזה ישתנה בעתיד. זה יהיה צעד אחד נוסף לעולם מאוחד ושליו יותר.


ינה פרסטריך בת , 18
השתתף בחילופי תלמידים ישראליים-גרמניים ובמסגרת זו שהתה עשרה ימים בישראל במרץ 2017.