הנחיתה
להיינר לא קל. זה כמה חודשים הוא שוכב כמעט מדי יום ביומו על שולחן השיקוף. בודקים אותו בחשד לממצאים לא תקינים, ועושים לו בדיקות רנטגן מדוקדקות. אמנם אין לו כאבים, אולי רק תחושת כובד באזור הבטן, אבל באמת לא משהו רציני. אז למה הבדיקות? זה עניין שגרתי. הרי אומרים שטוב להאמין, אבל עדיף לבדוק. עכשיו, תורו של היינר להישקל. למרבה הצער, גם היום אי-אפשר להתכחש לעודף המשקל שלו.
"היינר" – כך בשלב מסוים התחלתי לכנות את תיק הגב שלי בצבע אדום בוהק, שמלווה אותי זה זמן-מה בנסיעותיי בין גרמניה לישראל. בכל יום פגשנו כאן פגשנו אינספור פרצופים חדשים. מאז שאני לומדת בירושלים, אני רואה את האנשים והמקומות הוותיקים והמוכרים בגרמניה רק בחופשות הסמסטר.
זה הזמן למפגש עם החברים והמשפחה, וגם הזמן לכרוב אדום וקציצות וכריכי מורטדלה לא כשרים. גם המלווה האדום שלי נוהג למלא את כרסו בגרמניה. כשאני עולה עם היינר לטיסה חזרה, הוא לרוב נראה כמו סניף של בית המרקחת DM בזעיר אנפין.
אני מנצלת כל כיס צדדי כדי למלא את היינר בטמפונים, איפור ומוצרי היגיינה אחרים, שבישראל פשוט עולים הון.
הזמן בגרמניה תם. הגענו לשדה התעופה, ואנו שוב עומדים מטרים ספורים לפני הבדיקה של כבודת היד.
היינר שוקל היום תשעה ק"ג וחצי. עם קילו וחצי יותר מדי הוא לא יוכל לחמוק מעינם הפקוחה של הבודקים בשדה. עלינו להחליט, או שהיינר יבלה את הטיסה בגפו בבטן המטוס, דבר שיעלה לי הון, או שאעשה לשותפי דיאטת אקספרס ואשאיר שלוש חבילות של עשרה חטיפי "מילכשניט" בגרמניה. שתי האפשרויות לא ממש מלהיבות, אבל אז בא לי הרעיון המבריק, להסתגר עם היינר בשירותי הנשים כדי לחפש פתרון אחר.
בלי לחשוב הרבה אני מחליטה להעלים שם חפץ כבד זה או אחר. ספר קטן נכנס לכיס הפנימי של המעיל, שני ספרים עבי כרס אני פשוט מחזיקה ביד, בנונשלנטיות גמורה. את הכבל העבה של המחשב הנייד שלי אני קושרת בהחלטה זריזה סביב המותניים. לא רעיון כל כך מבריק מצידי.
בסוף ממתין לי גלאי המתכות במרחק קצר מבודק התיקים החביב. לא חשבתי כיצד אעבור את גלאי המתכת עם הכבל הכרוך סביב המותניים בלי שאיעצר בחשד שאני מחבלת מתאבדת. קודם כול חשבתי על היינר וכיצד אסביר לשומר המשקל את אובדן המשקל הנראה לעין. מלאת תקווה אני מביטה במספרים האדומים רצים במהירות על פני בצג. והיינר, ובכן, עדיין כבד מדי. הוא שוקל עתה שמונה ק"ג וחצי. איש הביטחון מבחין בשני הספרים שאני אוחזת בידי ומעלים עין בוודאות כי הנה סוף-סוף הוא נותן להיינר ולי לעבור.
אני נושמת לרווחה ועוצרת שוב כמה מטרים לפני גלאי המתכת כדי להחזיר את הכבל מהר ככל האפשר לתיק, בלי שאיש יבחין בכך. זהו, הצלחתי. אין מעצר, אין איבוד משקל נוסף. היינר ואני יושבים במטוס שיחזיר אותנו לתל אביב. כעבור ארבע שעות וחצי גורדי שחקים באופק מתחרים בנצנוץ פני הים התיכון מתחתנו.
חזרנו הביתה.
השגרה
"בוקר טוב, שרה! מה שלומך?", חאלד מחייך אליי כמו בכל בוקר שאני עומדת בתור לקפה באוניברסיטה, להזמין אצלו הפוך גדול. "הכול בסדר, מה שלומך?", אני כבר רגילה לענות, אף שבכלל לא קוראים לי שרה. בתחילת הסמסטר זה עוד היה שונה. פעמיים-שלוש תיקנתי אותו: "חאלד, קוראים לי חנה, לא שרה", אמרתי לו. הוא כנראה חייך, אבל לא זכר. באיזשהו שלב הבנתי שבישראל רק לקשישות ולחרדים יש שמות תנ"כיים. "שרה, חנה, אסתר, מה זה משנה", הוא בטח חשב. אז ויתרתי.
כל בוקר מתחיל עם "הפוך-גדול-לקחת". לפעמים כשאני באה הוא כבר מוכן. "כרגיל, שרה?", הוא שואל כולו זוהר. "כרגיל!", אני עונה לו, עדיין עייפה כשתוכנם של שני שקיקי סוכר נזרה על החלב המוקצף. הפוך רגיל מזמינים חוץ ממני רק האסתרות, השרות והחנות האחרות מחו"ל. הזמנת קפה אמיתית – כך למדתי בקריירה רבת השנים שלי בתור לקפה בישראל – נשמעת בערך כך: "בוקר טוב, תן לי בבקשה הפוך, אבל שיהיה חם רותח ולא חזק מדי. יש לך חלב סויה? ואפשר לקבל קצת חלב מוקצף בקנקן נפרד?" קפה ישראלי אמיתי מורכב רק ממעט פולי קפה ומדי הרבה כל מיני בקשות מיוחדות.
בכניסה לקפטריה יושבות להן שלוש חתולות שמצאו בית בקמפוס. בין הדקלים לאודיטוריום המרכזי הן מלכות האוניברסיטה. אחת מהן מלווה אותי עד לכיתה. פתאום היא עולה בקפיצה אל ברכי המרצה שלי. הוא קצת מלטף אותה בעורף ומביט סביבו במבט בוחן. "נטלי הגיעה היום?", הוא שואל. "לא, היא חולה", מישהו עונה. נטלי לא סובלת חתולים. כשהיא כאן, החתולה צריכה ללכת. וכשנטלי לא כאן, החתולה יכולה להישאר. כך עוברת הרצאה רגילה בירושלים, בזמן שערימת הפרווה השחורה בלי שם עוברת בין הספסלים בקולות מיאו חרישיים.
כמה ספסלים שוב נותרו היום פנויים. מעזה עפים טילים, לפעמים עד תל אביב. ישראל מגיבה בתקיפת יעדים מהאוויר ולאחר מכן במבצע צבאי חדש. קיץ, מלחמה. המבצע הצבאי הוציא כמה וכמה שותפים ללימודים משגרת היומיום שלהם ושלח אותם למילואים. בעוד אני מנסה לכתוב את עבודת המאסטר שלי בין אזעקות למבזקי החדשות, הם מבלים את שארית הסמסטר ברצועת עזה.
אני עדיין כאן. בחוף הים בתל אביב, ברחובות ירושלים, במדבר ליד ים המלח. עדיין נותר לי זמן – להליכה בחול החם בחוף, למרק קובה צהוב ב"פינתי" ולמקלחת במפל המים.
עד בוא היום שאצטרך להיפרד מהמזגנים המטפטפים ומקרונות הרכבת הקפואים ממיזוג, כדי לשוב למולדתי הקרה תמיד.
הפרידה
ארזתי את השנתיים האחרונות בשלוש אריזות קרטון גדולות, והבאתי אותן לדואר בקטמון. "מי אחרון בתור?", שואלת האישה שבדיוק נכנסה. שאלה שבדרך כלל איש לא שואל כאן. לוקחים מספר ומנסים בכל זאת להידחף, זה הנוהל.
נפרדתי מכולם. שתיתי בירה גולדסטאר אחרונה עם חברים ונופפתי להם לשלום עד שנעלמו בחשכה. המקום במונית השירות שמור, תיק הגב עדיין קצת מלא מדי.
היינר ואני מוכנים לנסיעה. שוב התייצבנו בנמל תעופה, הפעם בתל אביב. אישה בעלת שיער אדמוני ונמשים ניגשת אליי בחיוך ומבקשת לראות את הדרכון שלי. בדיקה ביטחונית. "ארזת לבד?", היא שואלת ואני מהנהנת. "לא עזבת את התיק בשום שלב?", היא שואלת. "לא, בשום אופן", אני עונה. "אני שואלת, כי…",
"אני יודעת", אני עונה במחשבתי אבל מאפשרת לה להשלים את דבריה. דו-השיח המוכר בשדה התעופה. כעבור זמן קצר היא מבקשת ממני להעניק לה הצצה אל תוך חייו הפנימיים של היינר. אני פותחת אותו – את תיק הנסיעות השמן והאדום שלי. בין כביסה מלוכלכת למזכרות הבודקת שולפת ספר. בידיה עטויות כפפות הניילון היא אוחזת בו, ועל הכריכה הצבעונית מתנוסס הכיתוב בגרמנית – "הישראלים". גם תצלומיהם של חרדי, חיילת ושני חילונים תל-אביבים מתנוססים על גבי הכריכה. האישה מהביטחון נראית סקפטית. היא מדפדפת בין דפי הספר, מתוכן העניינים ועד לסוף דבר, ואז מסתובבת וקוראת לאיש שעומד מרחוק. האוזנייה שבאוזנו ומשקפי השמש על גבי הקרחת משווים לו מראה חשוב וסמכותי למדי. היא מושיטה את הספר לעברו בחוסר סבלנות, ומביטה בו כאילו מצאה במזוודה שלי דינמיט. הוא ממלמל משהו, אך בניגוד אליה, נראה שהוא אינו מתרשם. בכל מקרה, לי אין צל של מושג איזה סוד אפל מסתתר בין שתי כריכות הספר. סוף-סוף האישה חוזרת אליי: "איזו שפה זאת?", היא שואלת בקרירות ומצביעה על כותרת הספר. "גרמנית", אני עונה לה בתמימות. "בטח, בטח", היא עונה ביובש.
אני מביטה בה במבט תוהה. "יש לך מזל שזה לא באנגלית", היא אומרת בלי להניד עפעף. "אנגלית? למה אנגלית?", אני מבולבלת ומביטה שוב בספר הנתון בידה כדי לנסות ולפענח את משמעות הכותרת באנגלית, ואז 'נופל לי האסימון': DIE ISRAELIS כתוב. הכותרת התמימה של ספר התיירות שלי הופכת בן רגע לחומר הסתה מסוכן, שכותרתו באנגלית היא בתרגום חופשי "ישראלים תמותו". אלא שבגרמנית זה ספר ככל הספרים. אני מקבלת אישור לסגור את התיק. פתרתי את החידה, ועברתי את הבדיקה בהצלחה. בעוד שהיינר ואני עדיין עומדים לפני דלפק הצ'ק אין, התיירים הישראלים כבר הגיעו ליעד הראשון של הטיול שלהם: בין מכונות כביסה לשואבי אבק וטובלרון בגודל ענקי הם נחתו בשמי הדיוטי פרי.
גם לי עוד נותרו כמה שקלים בכיס, וכך אני נוחתת לבסוף בחנות קטנה של מוזיקה וסרטים. מוכרת נחמדה מצליחה לשכנע אותי לקנות ארבעה דיסקים במחיר של שלושה, ואני משלמת בסוף בכרטיס האשראי, כי הכסף בארנק אינו מספיק להצעה שאין זולה ממנה. כמו תמיד.
את השקלים הנותרים אני משקיעה בבורגר וצ'יפס לארוחת בוקר. גם כמו תמיד.
פרידה רגילה מארץ בלתי רגילה.
המטוס ממריא סוף-סוף, וחלק ממני נותר מאחור. בחוף הים של תל אביב, ברחובות ירושלים, במדבר ליד ים המלח. פיסת ארץ זרה הפכה למקום מוכר, מקום שיישאר לי כבית, גם אם אני עוברת הלאה.
תרגום: דוד אייכנראנד ושירי שפירא
חנה שטובה, בת 29,
שהתה בשנים 2009-2008 כמתנדבת בפנימייה בירושלים ולמדה בשנים 2014-2012 באוניברסיטה העברית. כיום, מתגוררת בקיל ובברלין.
הנחיתה
להיינר לא קל. זה כמה חודשים הוא שוכב כמעט מדי יום ביומו על שולחן השיקוף. בודקים אותו בחשד לממצאים לא תקינים, ועושים לו בדיקות רנטגן מדוקדקות. אמנם אין לו כאבים, אולי רק תחושת כובד באזור הבטן, אבל באמת לא משהו רציני. אז למה הבדיקות? זה עניין שגרתי. הרי אומרים שטוב להאמין, אבל עדיף לבדוק. עכשיו, תורו של היינר להישקל. למרבה הצער, גם היום אי-אפשר להתכחש לעודף המשקל שלו.
"היינר" – כך בשלב מסוים התחלתי לכנות את תיק הגב שלי בצבע אדום בוהק, שמלווה אותי זה זמן-מה בנסיעותיי בין גרמניה לישראל. בכל יום פגשנו כאן פגשנו אינספור פרצופים חדשים. מאז שאני לומדת בירושלים, אני רואה את האנשים והמקומות הוותיקים והמוכרים בגרמניה רק בחופשות הסמסטר.
זה הזמן למפגש עם החברים והמשפחה, וגם הזמן לכרוב אדום וקציצות וכריכי מורטדלה לא כשרים. גם המלווה האדום שלי נוהג למלא את כרסו בגרמניה. כשאני עולה עם היינר לטיסה חזרה, הוא לרוב נראה כמו סניף של בית המרקחת DM בזעיר אנפין.
אני מנצלת כל כיס צדדי כדי למלא את היינר בטמפונים, איפור ומוצרי היגיינה אחרים, שבישראל פשוט עולים הון.
הזמן בגרמניה תם. הגענו לשדה התעופה, ואנו שוב עומדים מטרים ספורים לפני הבדיקה של כבודת היד.
היינר שוקל היום תשעה ק"ג וחצי. עם קילו וחצי יותר מדי הוא לא יוכל לחמוק מעינם הפקוחה של הבודקים בשדה. עלינו להחליט, או שהיינר יבלה את הטיסה בגפו בבטן המטוס, דבר שיעלה לי הון, או שאעשה לשותפי דיאטת אקספרס ואשאיר שלוש חבילות של עשרה חטיפי "מילכשניט" בגרמניה. שתי האפשרויות לא ממש מלהיבות, אבל אז בא לי הרעיון המבריק, להסתגר עם היינר בשירותי הנשים כדי לחפש פתרון אחר.
בלי לחשוב הרבה אני מחליטה להעלים שם חפץ כבד זה או אחר. ספר קטן נכנס לכיס הפנימי של המעיל, שני ספרים עבי כרס אני פשוט מחזיקה ביד, בנונשלנטיות גמורה. את הכבל העבה של המחשב הנייד שלי אני קושרת בהחלטה זריזה סביב המותניים. לא רעיון כל כך מבריק מצידי.
בסוף ממתין לי גלאי המתכות במרחק קצר מבודק התיקים החביב. לא חשבתי כיצד אעבור את גלאי המתכת עם הכבל הכרוך סביב המותניים בלי שאיעצר בחשד שאני מחבלת מתאבדת. קודם כול חשבתי על היינר וכיצד אסביר לשומר המשקל את אובדן המשקל הנראה לעין. מלאת תקווה אני מביטה במספרים האדומים רצים במהירות על פני בצג. והיינר, ובכן, עדיין כבד מדי. הוא שוקל עתה שמונה ק"ג וחצי. איש הביטחון מבחין בשני הספרים שאני אוחזת בידי ומעלים עין בוודאות כי הנה סוף-סוף הוא נותן להיינר ולי לעבור.
אני נושמת לרווחה ועוצרת שוב כמה מטרים לפני גלאי המתכת כדי להחזיר את הכבל מהר ככל האפשר לתיק, בלי שאיש יבחין בכך. זהו, הצלחתי. אין מעצר, אין איבוד משקל נוסף. היינר ואני יושבים במטוס שיחזיר אותנו לתל אביב. כעבור ארבע שעות וחצי גורדי שחקים באופק מתחרים בנצנוץ פני הים התיכון מתחתנו.
חזרנו הביתה.
השגרה
"בוקר טוב, שרה! מה שלומך?", חאלד מחייך אליי כמו בכל בוקר שאני עומדת בתור לקפה באוניברסיטה, להזמין אצלו הפוך גדול. "הכול בסדר, מה שלומך?", אני כבר רגילה לענות, אף שבכלל לא קוראים לי שרה. בתחילת הסמסטר זה עוד היה שונה. פעמיים-שלוש תיקנתי אותו: "חאלד, קוראים לי חנה, לא שרה", אמרתי לו. הוא כנראה חייך, אבל לא זכר. באיזשהו שלב הבנתי שבישראל רק לקשישות ולחרדים יש שמות תנ"כיים. "שרה, חנה, אסתר, מה זה משנה", הוא בטח חשב. אז ויתרתי.
כל בוקר מתחיל עם "הפוך-גדול-לקחת". לפעמים כשאני באה הוא כבר מוכן. "כרגיל, שרה?", הוא שואל כולו זוהר. "כרגיל!", אני עונה לו, עדיין עייפה כשתוכנם של שני שקיקי סוכר נזרה על החלב המוקצף. הפוך רגיל מזמינים חוץ ממני רק האסתרות, השרות והחנות האחרות מחו"ל. הזמנת קפה אמיתית – כך למדתי בקריירה רבת השנים שלי בתור לקפה בישראל – נשמעת בערך כך: "בוקר טוב, תן לי בבקשה הפוך, אבל שיהיה חם רותח ולא חזק מדי. יש לך חלב סויה? ואפשר לקבל קצת חלב מוקצף בקנקן נפרד?" קפה ישראלי אמיתי מורכב רק ממעט פולי קפה ומדי הרבה כל מיני בקשות מיוחדות.
בכניסה לקפטריה יושבות להן שלוש חתולות שמצאו בית בקמפוס. בין הדקלים לאודיטוריום המרכזי הן מלכות האוניברסיטה. אחת מהן מלווה אותי עד לכיתה. פתאום היא עולה בקפיצה אל ברכי המרצה שלי. הוא קצת מלטף אותה בעורף ומביט סביבו במבט בוחן. "נטלי הגיעה היום?", הוא שואל. "לא, היא חולה", מישהו עונה. נטלי לא סובלת חתולים. כשהיא כאן, החתולה צריכה ללכת. וכשנטלי לא כאן, החתולה יכולה להישאר. כך עוברת הרצאה רגילה בירושלים, בזמן שערימת הפרווה השחורה בלי שם עוברת בין הספסלים בקולות מיאו חרישיים.
כמה ספסלים שוב נותרו היום פנויים. מעזה עפים טילים, לפעמים עד תל אביב. ישראל מגיבה בתקיפת יעדים מהאוויר ולאחר מכן במבצע צבאי חדש. קיץ, מלחמה. המבצע הצבאי הוציא כמה וכמה שותפים ללימודים משגרת היומיום שלהם ושלח אותם למילואים. בעוד אני מנסה לכתוב את עבודת המאסטר שלי בין אזעקות למבזקי החדשות, הם מבלים את שארית הסמסטר ברצועת עזה.
אני עדיין כאן. בחוף הים בתל אביב, ברחובות ירושלים, במדבר ליד ים המלח. עדיין נותר לי זמן – להליכה בחול החם בחוף, למרק קובה צהוב ב"פינתי" ולמקלחת במפל המים.
עד בוא היום שאצטרך להיפרד מהמזגנים המטפטפים ומקרונות הרכבת הקפואים ממיזוג, כדי לשוב למולדתי הקרה תמיד.
הפרידה
ארזתי את השנתיים האחרונות בשלוש אריזות קרטון גדולות, והבאתי אותן לדואר בקטמון. "מי אחרון בתור?", שואלת האישה שבדיוק נכנסה. שאלה שבדרך כלל איש לא שואל כאן. לוקחים מספר ומנסים בכל זאת להידחף, זה הנוהל.
נפרדתי מכולם. שתיתי בירה גולדסטאר אחרונה עם חברים ונופפתי להם לשלום עד שנעלמו בחשכה. המקום במונית השירות שמור, תיק הגב עדיין קצת מלא מדי.
היינר ואני מוכנים לנסיעה. שוב התייצבנו בנמל תעופה, הפעם בתל אביב. אישה בעלת שיער אדמוני ונמשים ניגשת אליי בחיוך ומבקשת לראות את הדרכון שלי. בדיקה ביטחונית. "ארזת לבד?", היא שואלת ואני מהנהנת. "לא עזבת את התיק בשום שלב?", היא שואלת. "לא, בשום אופן", אני עונה. "אני שואלת, כי…",
"אני יודעת", אני עונה במחשבתי אבל מאפשרת לה להשלים את דבריה. דו-השיח המוכר בשדה התעופה. כעבור זמן קצר היא מבקשת ממני להעניק לה הצצה אל תוך חייו הפנימיים של היינר. אני פותחת אותו – את תיק הנסיעות השמן והאדום שלי. בין כביסה מלוכלכת למזכרות הבודקת שולפת ספר. בידיה עטויות כפפות הניילון היא אוחזת בו, ועל הכריכה הצבעונית מתנוסס הכיתוב בגרמנית – "הישראלים". גם תצלומיהם של חרדי, חיילת ושני חילונים תל-אביבים מתנוססים על גבי הכריכה. האישה מהביטחון נראית סקפטית. היא מדפדפת בין דפי הספר, מתוכן העניינים ועד לסוף דבר, ואז מסתובבת וקוראת לאיש שעומד מרחוק. האוזנייה שבאוזנו ומשקפי השמש על גבי הקרחת משווים לו מראה חשוב וסמכותי למדי. היא מושיטה את הספר לעברו בחוסר סבלנות, ומביטה בו כאילו מצאה במזוודה שלי דינמיט. הוא ממלמל משהו, אך בניגוד אליה, נראה שהוא אינו מתרשם. בכל מקרה, לי אין צל של מושג איזה סוד אפל מסתתר בין שתי כריכות הספר. סוף-סוף האישה חוזרת אליי: "איזו שפה זאת?", היא שואלת בקרירות ומצביעה על כותרת הספר. "גרמנית", אני עונה לה בתמימות. "בטח, בטח", היא עונה ביובש.
אני מביטה בה במבט תוהה. "יש לך מזל שזה לא באנגלית", היא אומרת בלי להניד עפעף. "אנגלית? למה אנגלית?", אני מבולבלת ומביטה שוב בספר הנתון בידה כדי לנסות ולפענח את משמעות הכותרת באנגלית, ואז 'נופל לי האסימון': DIE ISRAELIS כתוב. הכותרת התמימה של ספר התיירות שלי הופכת בן רגע לחומר הסתה מסוכן, שכותרתו באנגלית היא בתרגום חופשי "ישראלים תמותו". אלא שבגרמנית זה ספר ככל הספרים. אני מקבלת אישור לסגור את התיק. פתרתי את החידה, ועברתי את הבדיקה בהצלחה. בעוד שהיינר ואני עדיין עומדים לפני דלפק הצ'ק אין, התיירים הישראלים כבר הגיעו ליעד הראשון של הטיול שלהם: בין מכונות כביסה לשואבי אבק וטובלרון בגודל ענקי הם נחתו בשמי הדיוטי פרי.
גם לי עוד נותרו כמה שקלים בכיס, וכך אני נוחתת לבסוף בחנות קטנה של מוזיקה וסרטים. מוכרת נחמדה מצליחה לשכנע אותי לקנות ארבעה דיסקים במחיר של שלושה, ואני משלמת בסוף בכרטיס האשראי, כי הכסף בארנק אינו מספיק להצעה שאין זולה ממנה. כמו תמיד.
את השקלים הנותרים אני משקיעה בבורגר וצ'יפס לארוחת בוקר. גם כמו תמיד.
פרידה רגילה מארץ בלתי רגילה.
המטוס ממריא סוף-סוף, וחלק ממני נותר מאחור. בחוף הים של תל אביב, ברחובות ירושלים, במדבר ליד ים המלח. פיסת ארץ זרה הפכה למקום מוכר, מקום שיישאר לי כבית, גם אם אני עוברת הלאה.
תרגום: דוד אייכנראנד ושירי שפירא
חנה שטובה, בת 29,
שהתה בשנים 2009-2008 כמתנדבת בפנימייה בירושלים ולמדה בשנים 2014-2012 באוניברסיטה העברית. כיום, מתגוררת בקיל ובברלין.