אניקה פיגהן / בת 29

סיפורים קטנים על הצבא

מדינת ישראל הוקמה לפני כמעט שבעים שנה. עוד לפני קום המדינה הרשמי פעלו ביישוב ארגוני מחתרת חמושים כמו ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, שלחמו נגד כוחות המנדט הבריטי. לאחר מכן הוקם מתוכם צבא ההגנה לישראל (צה"ל). למרות התחרות בין ארגוני המחתרת הבודדים, הם התאחדו למען מטרה ציונית משותפת. ההכרח נעשה ברור עקב הלחץ מצד המדינות הסובבות, שלא ראו בעין יפה את הקמת מדינת ישראל. החוזק והמוטיבציה של צה"ל השתלמו, והוא המשיך להפגין עליונות צבאית על יריביו. כעבור כמה שנים פרצה מלחמת ששת הימים, ששוב העמידה את חוסן הצבא במבחן. ב-1973 הגיעה מתקפת הפתע ביום כיפור, שהציבה איום קיומי על מדינת ישראל. אלה סיפורים שחוזרים ומספרים על צה"ל, שעיצבו את זהותה של ישראל במובן העמוק ביותר ומשפיעים עד היום על המאורעות הפוליטיים בתוך ישראל ומחוצה לה.

 הצבא ותכלית קיומו עברו שינויים. הגבולות עם המדינות השכנות נמצאים תחת משמר קפדני. הסכסוך ההולך וגדל עם החמאס אינו גווע – מבצע צוק איתן מ-2014 עוד חקוק היטב בזיכרון. התפיסה החברתית של צה"ל בישראל ושל הבונדסוור בגרמניה שונות מאוד זו מזו. אחרי ייסוד גרמניה המזרחית השתנתה גם תכליתו של הצבא: עקרון היסוד של הבונדסוור  הוא הבטחת השלום ומניעת קונפליקט, לרוב מחוץ לאירופה, כך שהחברה הגרמנית לא מושפעת ממנו ישירות. ואילו צה"ל, בין השאר, פעיל גם בגבולות המדינה. הצבא בישראל הוא מרכיב קבוע של החיים החברתיים. לעומת זאת בגרמניה אפילו שירות החובה המקוצר בוטל – בישראל עדיין מונהג שירות חובה לכולם. כמעט בלתי אפשרי לסרב לגיוס או להחליף את השירות בצבא בשירות לאומי, כמו שהיה אפשרי בגרמניה לפני ביטול שירות החובה. אלא ששירות החובה מאפשר לאלימות לחדור אל תוך החברה. אין מחלוקת  על ההבדלים במבנה החברה בין שתי המדינות, וההכרח של קיום הצבא במזרח התיכון הוא שונה מבאירופה.

במרחב הציבורי הגרמני לא תמצאו מראה נפוץ של רחובות מלאים בחיילים וחיילות כמו בישראל. הדבר מוביל לתפיסה אחרת של ביטחון, קבלה והכרה בצבא בקרב החברה. המשמעות החברתית של הצבא בישראל גדולה יותר מבגרמניה, השירות הצבאי הוא מרכיב בהתבגרות. לא נדיר לראות באוטובוס או ברכבת חיילים וחיילות ישנים שאוחזים את הנשק בזרועותיהם כמו בובת פרווה. ההתרגלות למדים ונשק במרחב הציבורי מעצבים תפיסה שונה של ביטחון. כלי נשק במרחב הציבורי בגרמניה הם מראה חריג. לדעתי בשום אופן לא צריך להתרגל למראה הזה ולקבע אותו בחיים החברתיים בתור גורם שמעורר תחושת ביטחון. להפך, יש לשמר את תחושת האי-נוחות שמתעוררת למראה לובשי מדים ונושאי נשק בגרמניה. אני משוכנעת שלמרות מתקפות הטרור שהיו באירופה בשנים האחרונות, יש להגן על החירות בתור ערך יסוד של הדמוקרטיה. המשטרה נחשבת למגינת החירות הזאת. לכן לדעתי הנורמליזציה של נשק ומדים במרחב הציבורי באירופה תצמצם את החירות הזאת במידה רבה – הדבר יוביל בהכרח לשינוי חברתי בתחושת הביטחון. יש למנוע את השינוי הזה. בישראל ההתמודדות עם פיגועים היא חלק מהמרקם החברתי. למרבה הצער, האוכלוסייה רגילה למלחמות, סכסוכים ומתקפות מסוגים שונים. אזעקת רקטות נשמעת בקביעות באזור הגבול, ובבניינים רבים יש מקלט. יש גם הלם, בלבול וצער, אלא שגם בשיחות עם ישראלים נראה שהם קצת קהים, כי הם יודעים היטב שהמתקפה או המלחמה הבאה עוד תבוא, זה חלק מחיי היום-יום.

כשאני יושבת עם חברים בבר בתל אביב, הנושא הזה תמיד עולה. הישראלים מתבדחים שהמלחמה הבאה כבר ממילא על סף התרחשות ושמכתבי הפרדה שלהם כבר נכתבו. ההומור הוא אכן הדרך היחידה להתמודד עם זה, אם כי באותו זמן עולה בי גם התחושה העצובה שלא אמור להיות צורך בסוג ההומור הזה. בשל האיום הקיומי, בישראל יש מוכנות גדולה יותר להקריב ערכים דמוקרטיים כמו חירות הפרט לטובת ביטחון המדינה. אבל גם בגרמניה התעורר הדיון על "ביטחון לעומת חירות הפרט". במשך זמן רב השתתפה אירופה במתקפות ובמלחמות רק באמצעות התקשורת. רק מאז 11 בספטמבר חל שינוי הדרגתי, שאִפשר להגדיר מחדש את מושג הביטחון באירופה.

No bombs to drop and kill them all, no money paid to charge our souls, no mind control, no wall, just summer, winter, spring and fall.

אבל למה אני מספרת את כל זה? הסיפורים שלי קצרים. הם עוסקים בביטחון, בצבא, בטרור ובמצבים אבסורדיים. רציתי לא רק לספר אותם, אלא לספק להם הקשר ולהראות מדוע הם השפיעו עליי וכך לקשור בין המצב הפוליטי והחברתי בשתי המדינות.

לפני כמה שנים השתתפתי בתכנית חילופים גרמנית-ישראלית, ובה התחלקנו לקבוצות קטנות וצילמנו חמישה סרטים קצרים על נושאים שונים. האחריות הייתה בידינו, משלב הרעיון ועד היישום. הנושא של הקבוצה שלי היה סטראוטיפים. הצגנו שאלות לאזרחים ואזרחיות ברחובות ברלין, תל אביב וירושלים אבל גם לחוקרות ומומחים בתחום בגרמניה ובישראל. שיחקנו עם הסטראוטיפים בסרט שלנו. הגרמנים קישרו את ישראל מיד עם הצבא והסכסוך. בנוגע לגרמניה, הישראלים לא ציינו את הבונדסוור, אלא את הנציונל-סוציאליזם וכך כרכו את הנושא ביסודות צבאיים. עם זאת, התוצאה הסופית של המשאל בקרב שתי המדינות הייתה שלמרות העבר, גרמניה נתפסת באור חיובי. ישראל לרוב הייתה מקושרת עם הסכסוך, והדבר העיב על הצדדים החיוביים של החברה והתרבות. פרדוקס אחד שהופיע היה הקישור בין הצבא, החברה והעבר בשתי המדינות. ישראל אכן קושרה מידית עם המלחמה והסכסוך. אולם מהבחינה החברתית דובר על הישראלים בהקשר חיובי, כאנשים פתוחים, חמים ומכניסי אורחים. לעומת זאת בישראל קישרו את גרמניה עם השואה, אבל גם עם עלויות מחיה נמוכות והצטיינות בכדורגל. אך כשתיארו את החברה הגרמנית, חזרו על תיאורים שליליים, ולרוב צבאיים. אם כן, מדוע ישראל כמכלול אמנם מקושרת עם הצבא, אבל החברה בה אינה מוצגת בהקשר הזה? מדוע החברה בגרמניה מתוארת כבעלת מאפיינים ונוהגים צבאיים, שבבירור נובעים מהנציונל-סוציאליזם, אבל הבונדסוור כיום אינו נתפס כאיום או כסמל המייצג את גרמניה? השאלות האלה נשארו פתוחות.

שוב ושוב קורים דברים שמציגים את החיים באור אחר בעיניי. בבועה התל-אביבית מהר מאוד אפשר לשכוח מהסכסוך ומהמצב המסוכן ולהדחיק אותם. ברגע שזה קורה, מתרחשים דברים שמראים לי בבירור איפה אני נמצאת בדיוק ושהמציאות בישראל בכל זאת שונה מזו שבגרמניה. אחי ביקר אותי לזמן-מה, תכננו לטייל בכל הארץ. אחד היעדים שלנו היה ירושלים. באותה תקופה פלסטינים ופלסטיניות שדוקרים יהודים, לרוב דתיים, היו עניין שבשגרה. אבל עד אז התופעה פסחה על תל אביב, וכך גם אמרו בתקשורת. למרות זאת כשהייתי נוסעת באוטובוס מדי יום ביומו חשתי שההתקפות מערערות את הביטחון בקרב האוכלוסייה. אני ואחי עצרנו בשולי העיר העתיקה. בילינו כמה ימים בירושלים, ויום קודם לכן כבר הלכנו לאכול ליד שער שכם. פתאום שמענו צעקות. הסתכלנו בכיוון שהצעקות הגיעו ממנו וראינו וראינו נער, בן 14 לכל היותר, תוקף עוברי אורח בסכין. ואז שמענו יריות וראינו את הנער נופל לרצפה. השוטרים דרשו מאתנו להתרחק מיד. לא יכולתי לתפוס מה התרחש באותו רגע. רצנו אחרי ההמון. אחר כך גילינו ששני יהודים נדקרו בידי נער פלסטיני בן 13, והנער נורה. אני לעולם לא אשכח את המראה של הנער הזה. זאת הפעם הראשונה שמצב הסכסוך נחשף בפניי בבהירות כזו. בשבועות הבאים התרבו התקיפות גם באזור תל אביב, ולראשונה הרגשתי לא בטוחה בישראל.

האיום הקיומי על ישראל עבר שינוי בעשורים האחרונים. מצד אחד, טכנולוגיות חדשות מסייעות לישראל להתגונן טוב יותר מפני מתקפות, ומצד אחר הן משיגות את התוצאה ההפוכה, ומאפשרות לאויב להתחמש ביתר יעילות. כאן יש להזכיר את החמאס, שפוגע בישראל ברקטות קסאם קצרות טווח שנורות מעמדות בעזה. מערכת ההגנה "כיפת ברזל" שליד הגבול עם עזה דואגת להגנה מפני הרקטות.

אף שבינתיים התרגלתי לראות את הצבא במרחב הציבורי בישראל, עדיין יש מצבים שבהם אני פשוט יושבת ובקושי מצליחה להבין מה קורה סביבי באותו רגע. אני לא יכולה לנסח במילים את האבסורד הזה שבחיים בישראל, אבל אני רוצה לנסות. קשה לי לתאר את המצב כך שמי שמביט בו מבחוץ יוכל להבין אותו ולהזדהות. נסענו עם משפחה של חבר ישראלי לבקר את אחיו, שבדיוק סיים שלוש שנות שירות חובה לגברים. יצאנו מתל אביב. אף פעם לא הייתי בבסיס צבאי ולא היה לי שום מושג מה מצפה לי שם. האוטו חנה בחניון אספלט. במרחק מטר משם הייתה גדר גבוהה, היא תחמה את מה שאמור היה להיות הבסיס. מערכת ההגנה מפני רקטות הייתה במרחק כמה מטרים נוספים. הבסיס נראה דל ולא נוח. במבט מדוקדק יותר זיהיתי את הים התיכון במרחק-מה. המשפחה הפעלתנית התחילה לשלוף דברים מהאוטו. שולחן קמפינג וכיסאות הורכבו, צלחות חרסינה נערכו על השולחן. אחר כך שאלתי את האימא למה הם לא השתמשו בצלחות חד-פעמיות, שהרי הרבה יותר נוח לקחת אותן לנסיעות. היא הסבירה לי שהבן שלה לא יכול לאכול מצלחות חרסינה רגילות בצבא, כך שאם המשפחה שלו מגיעה לביקור, עדיף שיאכל מצלחות טובות. החרסינה הייתה מגרמניה. סירים עם אוכל שמריח נפלא הופיעו על השולחן.

שער הבסיס נפתח, וממנו יצא אלינו האח במדיו הירוקים והנשק התלוי על כתפו. היה מוזר בעיניי לראות אותו במדים.

מכיוון שיום הולדתו חל רק כמה ימים קודם לכן, הפתיעו אותו גם בעוגה. אחר הצהריים חלף לאטו, נעשה קר אחרי ששקעה השמש. החזרנו את הסירים, הכלים וציוד הקמפינג אל האוטו. האימא הביאה מהאוטו שקית גדולה ומילאה אותה בשלל דברים בשביל הבן, שאריות של אוכל, ממתקים, מתנות ועוגה. נפרדנו לשלום; לא ידעתי מתי נתראה שוב. הוא לקח את הנשק שלו ואת השקית וחזר לכיוון הבסיס. הסתכלתי בו מתרחק וראיתי שזאת הייתה שקית קניות גדולה של "לידל". לא היו מילים בפי.


אניקה פיגהן, בת 29
השתתפה במפגשי נוער גרמני וישראלי. ב-2017 ניהלה פרויקט חילופים גרמני-ישראלי בתחום הספורט. התגוררה כמה חודשים בתל אביב ומבקרת בישראל לעתים קרובות ביוזמתה.