קיבלתי פעם משימה. התבקשתי לבחור מישהו מבני המשפחה שלי המסמל עבורי את המהות של המאה העשרים. נשאלתי, מי בן המשפחה, והיכן הוא היה כאשר היה בגילי. באופן טבעי חשבתי מייד על סבא שלי. כאשר סבא שלי היה בן שלושים, הוא היה חסר משפחה, חסר מולדת, מדוכא ומצולק מן המלחמה. הוא היה אלמן, אב, אח, דוד ובן שכול. הוא היה אסיר בבוכנוואלד. כאשר אני נולדתי בשנת 1981 , היה סבא שלי בן 64 . הוא היה פנסיונר בישראל. שוב היו לו משפחה ובית, אך חופש ושמחה הוא לא מצא מאז המלחמה.
את המשימה הזו קיבלתי בסמינר, כאשר במהלך 2010/2011 השתתפתי בתכנית התנדבות שנתית בברלין עם ארגון "אות הכפרה והשלום". מטרת הארגון התמקדה בהתמודדות עם התקופה הנאציונאל-סוציאליסטית, ועם השאלה, כיצד העבר משפיע על ההווה. כמתנדבת עבדתי מדי יום במועדון נוער בדרום-מערב ברלין והשתתפתי בסמינרים שונים. גרתי בדירה עם שותפה בשונברג ובזמני הפנוי למדתי גרמנית.
בערך באמצע שנת ההתנדבות הוזמנתי להשתתף בכנס של "אות הכפרה והשלום" כדוברת. הכנס עתיד היה להתקיים בברלין, באביב 2011 . את מארגנת הכנס הכרתי מספר חודשים לפני כן באירוע של הארגון. אינני זוכרת מה סיפרתי לה אז כשנפגשנו, אבל היא חשבה עלי ועל כך שאוכל לספר את הסיפור המשפחתי שלי בכנס.
הנושא המרכזי של הכנס היה "מולדת זרה? היסטוריה/סיפורים של פליטות והגירה". הסדנא בה הוזמנתי להשתתף נקראה "שתיקה כסיפור". מדובר היה בסדנא קטנה, בהשתתפות כעשרים אנשים אשר ידונו במושג "היסטוריה כמסורת", ובשתיקת הפושעים והקורבנות. הדיון תוכנן להתבסס על סיפורים ביוגרפיים. התבקשתי להכין פרזנטציה קצרה על החוויה שלי כנכדה לניצול שואה.
הופתעתי והתרגשתי מההזמנה. היו לי גם חששות. בפורום מסוג זה לא היה לי ניסיון, אבל היה לי ברור מה אני עומדת לספר. נזכרתי מייד במשימה, איתה כבר התמודדתי בסמינר בגרמניה. שהשאלה ההיא משמשת לי כנקודת פתיחה, התחלתי לכתוב את הסיפור של סבא יחד עם הסיפור שלי.
סבא שלי נולד בשנת 1915 . הוא גדל בבודז'אנוב, כפר קטן במרכז פולין. בשנת 1917 נפטר אביו ממחלה. סבי גדל עם אמו, אחיו הבכור ושלוש אחיותיו. כילד קטן למד בחדר, בית ספר יהודי מסורתי. מגיל שבע עד גיל ארבע עשרה למד בבית ספר ציבורי, ואחר כך עבד כזגג יחד עם גיסו.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה סבי בן 24 . הוא היה נשוי לאישה יהודייה והיתה להם ילדה בת שלוש. ביתם השנייה נולדה במהלך המלחמה. בתחילת המלחמה אולץ סבי לעבוד עבור הגרמנים באזור שבו התגורר.
בשלושה במרץ 1941 גורשו כל היהודים מבודז'אנוב לגטו בצ'נסטחוב. באביב 1942 הגטו פונה חלקית. משפחתו של סבי נשלחה לטרבלינקה. אמו, אשתו, בנותיו, אחיותיו, אחייניו ואחייניותיו נרצחו שם.
בגלל שהיה גבר צעיר וכשיר לעבודה, הוחזק סבא שלי בגטו עד לינואר 1945 , ואז נשלח משם לבוכנוואלד. בבוכנוואלד היה כלוא עד אפריל 1945 . בתשעה באפריל 1945 פינו הגרמנים את המחנה. סבא שלי התחבא מתחת לערמת גופות. הוא שכב כך במשך יומיים, חולה ומחוסר הכרה.
ב- 11 באפריל 1945 שחררו כוחות הצבא האמריקאי את המחנה.
לאחר השחרור הצטרף סבי לקבוצה ציונית שהתאספה בארפורט. הוא עלה בספטמבר 1945 לישראל. בשנת 1946 נשא לאישה את סבתי. סבתא שלי אף היא נולדה בפולין. בשנת 1935 עלתה לבדה לישראל. משפחתה, שנשארה בפולין, גורשה במהלך המלחמה לגטו וורשה שם נרצחה.
לאחר חתונתם עבר סבי להתגורר בכפר בו חייתה סבתי. בשנת 1948 נולד בנם הבכור, הדוד שלי. בשנת 1951 נולד ילדם השני, היתה זו בת, אמי. לאמי נתנו את השם נחמה, על שם סבתה שגורשה לגטו וורשה. עד יציאתו לגימלאות עבד סבי כדוור. המשפחה המשיכה לגור בכפר, אשר לאט צמח והתפתח לעיר קטנה. לאחר שאבי התחתן עם אמי, גם הוא עבר לשם. כך, בבית אחד עם הורי, סבי וסבתי, גדלנו אחיותיי ואני.
סבא שלי נפטר בישראל בגיל 89.
המושג "שואה" היה מוכר לי מגיל מאד צעיר. מאז שיכולתי לזכור את עצמי ידעתי שהיתה מלחמה ושהמשפחה שלנו מתה בה. ידעתי גם מאז ומתמיד מה זה "מוות". בגיל ארבע, ידעתי כבר שסבא היה בבוכנוואלד. בגיל שש גיליתי שהמשפחה שלנו גורשה לטרבלינקה. כך גדלתי עם הורי, סבי, סבתי, אחיותיי, ובני המשפחה הנוספים, אך גם המתים המשיכו לחיות ולהיות חלק מחיי. ואיתי המשיכו לחיות גם הזיכרונות של המלחמה. ההיסטוריה, של המלחמה ושל השואה, היתה תמיד חלק מחיי השגרה שלי.
לעיתים קרובות סבא שלי התחיל באופן פתאומי לספר על המלחמה. סיטואציות יומיומיות העירו בו זיכרונות. פעם הוא חזר מהשוק לאחר שקנה ביצים. הוא סיפר כי בתחילת המלחמה הוא חויב לבצע עבודות כפייה עבור הגרמנים והיה אוסף ביצים מהאיכרים הפולניים באזור. פעם אחרת אכלנו ביחד. פתאום הוא אמר שלא היה לו אוכל בבוכנוואלד. כאשר היה מספר על המשפחה שלו, הסיפור הסתיים תמיד בשתיקה עצובה.
חלק מן הסיפורים סיפר סבא שלי שוב ושוב. היתה לו צלקת על המצח. חייל בבוכנוולאד הכה אותו ברובה. הוא מעולם לא סיפר מדוע הוא הוכה. אני לא שאלתי. פחדתי שהוא יהיה עוד יותר עצוב. היו לי לעיתים קרובות שאלות, אבל לא יכולתי לשאול. גם ככה השגרה היתה מאד עצובה.
בגיל שש התחלתי ללמוד בבית ספר. למדתי לקרוא ומאותו רגע יכולתי לחקור יותר לבד. נושא השואה נלמד באופן אינטנסיבי בבית הספר והוצג גם רבות בטלוויזיה ובעיתונים. ניסיתי תמיד למצוא את הסיפור המשפחתי הפרטי שלי בהיסטוריה הכללית.
כעת, כאדם בוגר, אני מנסה ללמוד לא רק את ההיסטוריה אלא גם את ההשפעה של השואה על החברה העכשווית. למדתי היסטוריה באוניברסיטה ואני עובדת בתחום החינוך. מכיוון שהשואה היא נושא מהותי עבורי, נסעתי לגרמניה. במהלך שנת ההתנדבות שלי המשכתי לעסוק בחינוך.
לעיתים קרובות נשאלתי על ידי גרמנים, בסיטואציות שגרתיות )למשל, כאשר הכרתי אנשים חדשים במסיבה(, מה חושבת משפחתי על כך שאני בגרמניה. יכולתי לספר על רק על תחושות של בני משפחתי אשר בחיים. עניתי בכנות וסיפרתי כי משפחתי אינה מרוצה. וגם בשבילי זה מורכב. את התשובה הזו לא הבינו השואלים פעמים רבות. כנראה שזו גם לא היתה התשובה הרצויה.
ומה היה חושב על כך סבא שלי? בגלל שאלה זו היתה השהייה שלי בגרמניה עוד יותר מורכבת. כל הצלחה הטרידה אותי. ללמוד את השפה, להכיר חברים, לגלות מקומות לא מוכרים, כל חוויה חדשה הוכתמה איכשהו בספק. קשיים, מצד שני, היו הגיוניים בעיני. עצובה תמיד מותר לי להיות. תחושות אלו אף אחד לא יכול היה להבין.
במאי 2011 השתתפתי בכנס בברלין. בחדר סמינרים גדול ישבו עשרים אנשים זרים במעגל שקט. רובם דיברו גרמנית כשפת אם. הצגתי את הסיפור שלי בגרמנית. לסיום, סיפרתי, כי שמעתי פעמים רבות בגרמניה, כאשר אנשים שוחחו על מלחמת העולם השנייה, שהמלחמה כבר מזמן נגמרה, וכי השלכותיה, כבר אינן רלוונטיות.
אחרי הסדנא פנו אלי מספר אנשים אשר קודם לכן ישבו במעגל השקט. היה זה רגע בודד שבו הרגשתי נראית.
נירית נאמן, בת 36
שירתה כמתנדבת בברלין בשנים 2010/2011. כיום היא עובדת כמורה להיסטוריה בישראל.
קיבלתי פעם משימה. התבקשתי לבחור מישהו מבני המשפחה שלי המסמל עבורי את המהות של המאה העשרים. נשאלתי, מי בן המשפחה, והיכן הוא היה כאשר היה בגילי. באופן טבעי חשבתי מייד על סבא שלי. כאשר סבא שלי היה בן שלושים, הוא היה חסר משפחה, חסר מולדת, מדוכא ומצולק מן המלחמה. הוא היה אלמן, אב, אח, דוד ובן שכול. הוא היה אסיר בבוכנוואלד. כאשר אני נולדתי בשנת 1981 , היה סבא שלי בן 64 . הוא היה פנסיונר בישראל. שוב היו לו משפחה ובית, אך חופש ושמחה הוא לא מצא מאז המלחמה.
את המשימה הזו קיבלתי בסמינר, כאשר במהלך 2010/2011 השתתפתי בתכנית התנדבות שנתית בברלין עם ארגון "אות הכפרה והשלום". מטרת הארגון התמקדה בהתמודדות עם התקופה הנאציונאל-סוציאליסטית, ועם השאלה, כיצד העבר משפיע על ההווה. כמתנדבת עבדתי מדי יום במועדון נוער בדרום-מערב ברלין והשתתפתי בסמינרים שונים. גרתי בדירה עם שותפה בשונברג ובזמני הפנוי למדתי גרמנית.
בערך באמצע שנת ההתנדבות הוזמנתי להשתתף בכנס של "אות הכפרה והשלום" כדוברת. הכנס עתיד היה להתקיים בברלין, באביב 2011 . את מארגנת הכנס הכרתי מספר חודשים לפני כן באירוע של הארגון. אינני זוכרת מה סיפרתי לה אז כשנפגשנו, אבל היא חשבה עלי ועל כך שאוכל לספר את הסיפור המשפחתי שלי בכנס.
הנושא המרכזי של הכנס היה "מולדת זרה? היסטוריה/סיפורים של פליטות והגירה". הסדנא בה הוזמנתי להשתתף נקראה "שתיקה כסיפור". מדובר היה בסדנא קטנה, בהשתתפות כעשרים אנשים אשר ידונו במושג "היסטוריה כמסורת", ובשתיקת הפושעים והקורבנות. הדיון תוכנן להתבסס על סיפורים ביוגרפיים. התבקשתי להכין פרזנטציה קצרה על החוויה שלי כנכדה לניצול שואה.
הופתעתי והתרגשתי מההזמנה. היו לי גם חששות. בפורום מסוג זה לא היה לי ניסיון, אבל היה לי ברור מה אני עומדת לספר. נזכרתי מייד במשימה, איתה כבר התמודדתי בסמינר בגרמניה. שהשאלה ההיא משמשת לי כנקודת פתיחה, התחלתי לכתוב את הסיפור של סבא יחד עם הסיפור שלי.
סבא שלי נולד בשנת 1915 . הוא גדל בבודז'אנוב, כפר קטן במרכז פולין. בשנת 1917 נפטר אביו ממחלה. סבי גדל עם אמו, אחיו הבכור ושלוש אחיותיו. כילד קטן למד בחדר, בית ספר יהודי מסורתי. מגיל שבע עד גיל ארבע עשרה למד בבית ספר ציבורי, ואחר כך עבד כזגג יחד עם גיסו.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה סבי בן 24 . הוא היה נשוי לאישה יהודייה והיתה להם ילדה בת שלוש. ביתם השנייה נולדה במהלך המלחמה. בתחילת המלחמה אולץ סבי לעבוד עבור הגרמנים באזור שבו התגורר.
בשלושה במרץ 1941 גורשו כל היהודים מבודז'אנוב לגטו בצ'נסטחוב. באביב 1942 הגטו פונה חלקית. משפחתו של סבי נשלחה לטרבלינקה. אמו, אשתו, בנותיו, אחיותיו, אחייניו ואחייניותיו נרצחו שם.
בגלל שהיה גבר צעיר וכשיר לעבודה, הוחזק סבא שלי בגטו עד לינואר 1945 , ואז נשלח משם לבוכנוואלד. בבוכנוואלד היה כלוא עד אפריל 1945 . בתשעה באפריל 1945 פינו הגרמנים את המחנה. סבא שלי התחבא מתחת לערמת גופות. הוא שכב כך במשך יומיים, חולה ומחוסר הכרה.
ב- 11 באפריל 1945 שחררו כוחות הצבא האמריקאי את המחנה.
לאחר השחרור הצטרף סבי לקבוצה ציונית שהתאספה בארפורט. הוא עלה בספטמבר 1945 לישראל. בשנת 1946 נשא לאישה את סבתי. סבתא שלי אף היא נולדה בפולין. בשנת 1935 עלתה לבדה לישראל. משפחתה, שנשארה בפולין, גורשה במהלך המלחמה לגטו וורשה שם נרצחה.
לאחר חתונתם עבר סבי להתגורר בכפר בו חייתה סבתי. בשנת 1948 נולד בנם הבכור, הדוד שלי. בשנת 1951 נולד ילדם השני, היתה זו בת, אמי. לאמי נתנו את השם נחמה, על שם סבתה שגורשה לגטו וורשה. עד יציאתו לגימלאות עבד סבי כדוור. המשפחה המשיכה לגור בכפר, אשר לאט צמח והתפתח לעיר קטנה. לאחר שאבי התחתן עם אמי, גם הוא עבר לשם. כך, בבית אחד עם הורי, סבי וסבתי, גדלנו אחיותיי ואני.
סבא שלי נפטר בישראל בגיל 89.
המושג "שואה" היה מוכר לי מגיל מאד צעיר. מאז שיכולתי לזכור את עצמי ידעתי שהיתה מלחמה ושהמשפחה שלנו מתה בה. ידעתי גם מאז ומתמיד מה זה "מוות". בגיל ארבע, ידעתי כבר שסבא היה בבוכנוואלד. בגיל שש גיליתי שהמשפחה שלנו גורשה לטרבלינקה. כך גדלתי עם הורי, סבי, סבתי, אחיותיי, ובני המשפחה הנוספים, אך גם המתים המשיכו לחיות ולהיות חלק מחיי. ואיתי המשיכו לחיות גם הזיכרונות של המלחמה. ההיסטוריה, של המלחמה ושל השואה, היתה תמיד חלק מחיי השגרה שלי.
לעיתים קרובות סבא שלי התחיל באופן פתאומי לספר על המלחמה. סיטואציות יומיומיות העירו בו זיכרונות. פעם הוא חזר מהשוק לאחר שקנה ביצים. הוא סיפר כי בתחילת המלחמה הוא חויב לבצע עבודות כפייה עבור הגרמנים והיה אוסף ביצים מהאיכרים הפולניים באזור. פעם אחרת אכלנו ביחד. פתאום הוא אמר שלא היה לו אוכל בבוכנוואלד. כאשר היה מספר על המשפחה שלו, הסיפור הסתיים תמיד בשתיקה עצובה.
חלק מן הסיפורים סיפר סבא שלי שוב ושוב. היתה לו צלקת על המצח. חייל בבוכנוולאד הכה אותו ברובה. הוא מעולם לא סיפר מדוע הוא הוכה. אני לא שאלתי. פחדתי שהוא יהיה עוד יותר עצוב. היו לי לעיתים קרובות שאלות, אבל לא יכולתי לשאול. גם ככה השגרה היתה מאד עצובה.
בגיל שש התחלתי ללמוד בבית ספר. למדתי לקרוא ומאותו רגע יכולתי לחקור יותר לבד. נושא השואה נלמד באופן אינטנסיבי בבית הספר והוצג גם רבות בטלוויזיה ובעיתונים. ניסיתי תמיד למצוא את הסיפור המשפחתי הפרטי שלי בהיסטוריה הכללית.
כעת, כאדם בוגר, אני מנסה ללמוד לא רק את ההיסטוריה אלא גם את ההשפעה של השואה על החברה העכשווית. למדתי היסטוריה באוניברסיטה ואני עובדת בתחום החינוך. מכיוון שהשואה היא נושא מהותי עבורי, נסעתי לגרמניה. במהלך שנת ההתנדבות שלי המשכתי לעסוק בחינוך.
לעיתים קרובות נשאלתי על ידי גרמנים, בסיטואציות שגרתיות )למשל, כאשר הכרתי אנשים חדשים במסיבה(, מה חושבת משפחתי על כך שאני בגרמניה. יכולתי לספר על רק על תחושות של בני משפחתי אשר בחיים. עניתי בכנות וסיפרתי כי משפחתי אינה מרוצה. וגם בשבילי זה מורכב. את התשובה הזו לא הבינו השואלים פעמים רבות. כנראה שזו גם לא היתה התשובה הרצויה.
ומה היה חושב על כך סבא שלי? בגלל שאלה זו היתה השהייה שלי בגרמניה עוד יותר מורכבת. כל הצלחה הטרידה אותי. ללמוד את השפה, להכיר חברים, לגלות מקומות לא מוכרים, כל חוויה חדשה הוכתמה איכשהו בספק. קשיים, מצד שני, היו הגיוניים בעיני. עצובה תמיד מותר לי להיות. תחושות אלו אף אחד לא יכול היה להבין.
במאי 2011 השתתפתי בכנס בברלין. בחדר סמינרים גדול ישבו עשרים אנשים זרים במעגל שקט. רובם דיברו גרמנית כשפת אם. הצגתי את הסיפור שלי בגרמנית. לסיום, סיפרתי, כי שמעתי פעמים רבות בגרמניה, כאשר אנשים שוחחו על מלחמת העולם השנייה, שהמלחמה כבר מזמן נגמרה, וכי השלכותיה, כבר אינן רלוונטיות.
אחרי הסדנא פנו אלי מספר אנשים אשר קודם לכן ישבו במעגל השקט. היה זה רגע בודד שבו הרגשתי נראית.
נירית נאמן, בת 36
שירתה כמתנדבת בברלין בשנים 2010/2011. כיום היא עובדת כמורה להיסטוריה בישראל.