כריסטינה לכנר / בת 30

נסיעה טובה – מסיבת-אוטובוס

בישראל אני מעדיפה לנסוע באוטובוס הבין-עירוני מאשר באוטובוס העירוני. בעיקר מפני שבדרך כלל אני לא מרגישה שעליתי לכלי רכב אלא שנכנסתי לסלון של סבתא סנילית וקצת משוגעת שהיא גם אספנית כפייתית. תא הנהג מלא בצמחי פלסטיק מקושקשים או בחיות פרווה. חיות כאלה מהסוג שיש במכונות מנוף עם צעצועים, שככל שמתבגרים מרגישים יותר ויותר מתוסכלים כשעומדים מולן, מפני שכבר יכולים לראות שזאת רמאות ושהזרוע לא תופסת כמו שצריך. זאת גם הסיבה שהסבירות שתצליח לדוג חיית פרווה מהמכונות האלה היא פחות מחצי אחוז. אבל כנראה שחלק מנהגי האוטובוסים ממש אשפים בשימוש במכונות האלה. אני בכל אופן מקנאת בהם. את חלל האוטובוס אפשר לקשט גם במגוון פריטים קנויים. במשך הרבה זמן חשבתי שאף אחד לא באמת מעלה בדעתו לקנות את הקיטש הרעיל מפלסטיק באינספור החנויות שמוכרות קשקושים כאלה בארץ. לא היה לי ספק שהחנויות האלה קיימות מטעמים אמנותיים – אבל הועמדתי על טעותי: האוטובוס הוא מקומם של הפיצ'פקעס. אם אני רואה חלל שבעיצובו הושקעה מחשבה מיוחדת, המוח שלי מתחיל לשחק בשטויות. אחת השאלות החוזרות ונשנות אצלי היא איך זה שבישראל יש שפע גדול כל כך של כוחות פיקוח וביטחון בכל מקום אפשרי, אבל אף אחד לא חושב שיש צורך בפיקוח על הטעם הטוב. תאי הנהגים המעוצבים האלה מרתקים ומקסימים אותי, ולכן אני אוהבת לשבת מלפנים באוטובוסים מקושטים יפה, כדי שיהיה לי מספיק זמן במשך הנסיעה להתבונן בכל פריט ופריט. לפעמים יש אפילו הבהובי אור, בדרך כלל בצבע אדום. האור האדום הבוהק הזה מעניק לפריטים התלויים מין טאץ' מיוחד. לפעמים, במקום עיצוב הפנים, מספיק גם רק הנהג עצמו כדי להרגיש כמו בביקור אצל קרובי משפחה. לפעמים הוא יכול לעצור בתחנה ולהעיר את כל הנוסעים שנרדמו כדי להזכיר להם לרדת מהאוטובוס, או לזמזם בלי הפסקה בקולי קולות שירים כמו Country Roads, או להדליק את הרדיו בקול רם כל כך עד שנדמה לך שעלית לדיסקוטק נייד. ממש לאחרונה הנהג השמיע את להיט המסיבות החדש "החיים שלנו תותים" במשך כל הנסיעה.

פעם אחת איבדתי בתחנה את הז'קט שלי בלי ששמתי לב. למרות החום כדאי להסתובב כאן עם ז'קט. פשוט כי רוב הסיכויים שעד שארד מהאוטובוס האף שלי יהפוך לנטיף קרח. התזה שלי היא שרוב הישראלים היו מעדיפים לגור דווקא באיסלנד, אבל זה כבר עניין אחר. הנהג, בכל אופן, שם לב שאיבדתי את הז'קט והזדחל לידי באיטיות, צופר ומסמן לי בידיים – ממש כאילו הוא לא חוסם את כל הרחוב הצר מדי. כמה שהם נחמדים, נהגי האוטובוס כאן.

אבל מדי פעם את באמת חוששת לחיים שלך. לעתים קרובות למדי האוטובוסים בולמים מאוחר מדי, צופרים בפראות או מתעלמים מתמרורים זניחים כמו תמרור עצור.

לא מזמן חזרתי הביתה מצפון-מזרח העיר. השעה הייתה מאוחרת, באמצע השבוע, ואני הייתי האדם היחיד שעלה לאוטובוס. ושם ישב לו נהג אוטובוס מהספרים. המוסיקה הייתה חזקה כמו בלונה פארק, הוא חייך וצעק לעברי "ערב טוב" עם אלף גרעינים בפה. לא יכולתי שלא לחייך ולהתפעל מכך שהצליח לדבר בקול רם יותר מהמוסיקה מבלי להמטיר עלי פירורי גרעינים לעוסים למחצה. עניתי "ערב טוב" מנומס לא פחות והתיישבתי כהרגלי מלפנים. הנהג מיד תחב את ידו אל קערת המטבעות, שכעת שימשה לו מיכל גרעינים, כדי שיוכל לכרסם להנאתו במשך הנסיעה. את המטבעות שם בכיס שלו. אלא שהכיס היה מלא כל כך שבכל פנייה התגלגלו אל הרצפה לפחות שלושה שקלים. הוא הסתובב אלי, עם יד אחת על ההגה והאחרת מלאה בגרעינים, והושיט לי חופן קטן בחיוך רחב. "זהירות, אדום!" אמרתי בעודי מביטה בבהלה החוצה מבעד לשמשה הקדמית. לא העזתי להסב את המבט, כי לפחות אחד מאתנו צריך להסתכל על הכביש. הנהג לחץ על הבלמים במלוא הכוח והצליח לעצור ברגע האחרון. שוב קפצצו כמה שקלים מהכיס שלו וניתכו על הרצפה. לי נהיה שחור בעיניים. "קחי, קחי", הוא אמר, עדיין מחייך, כאילו כל העניין עם הרמזור האדום לא קרה בכלל, וסיפר לי בדיחה. קמתי מהמושב, לקחתי את הגרעינים העגולים הקטנטנים והקשבתי לבדיחה. לא הצלחתי להתרכז כל כך בהסברים שלו, מצד אחד בגלל המוסיקה הרועשת ומצד שני כי ניסיתי להישאר מרוכזת וככה לאזן את היסח הדעת שלו, שהוא עצמו היה הסיבה לו. אבל בכל זאת הבנתי את הפואנטה. אחר כך הוא נזכר בעוד בדיחה. בינתיים כבר הגענו אל מרכז העיר – בשבע דקות בלבד. נסיעה רגילה במסלול הזה נמשכת בדרך כלל עשרים וחמש דקות. לפחות. הוא אמנם ניסה לעצור בתחנות בשלל פעלולי בלימה מפוארים, אבל משום מה אף אחד אחר לא רצה לעלות לאוטובוס-מסיבה האחרון הזה – אין להם שום מושג מה הם החמיצו.

תרגום: טלי קונס ושירי שפירא


כריסטין לכנר, בת 30
גרה בישראל במשך שנתיים במסגרת לימודי היהדות שלה – בעיקר בירושלים.

.