כְּחול השמים. שמים כחולים. קורנים בשלווה גמורה, ובה בעת מעט צורבים. אם מביטים מעלה שוקעים לתוכם, במעמקים של אושר בל יתואר. גוון רך, כחול של תינוקות, כמעט מרגיע. בשבילה השמים היו כחולים כל השנה. רק פה ושם קצת גשם, אבל היא שכחה אותו מיד. חוץ מזה היא תמיד הייתה במצב רוח טוב. ולמה שלא תהיה במצב רוח טוב, אם שום ענן לא הפריע את השלמות של המשטח החלק הזה? היא יכלה לראות את השמים היטב ממרפסת הבית הגדול שבמורד ההר. בירושלים הם תמיד היו כחולים במיוחד. אפילו בלילה, כאשר כחול השמים הנהדר נראה בחלק אחר לגמרי של העולם והיא לא הבחינה בו כלל, אפילו בלילה היא חלמה על אותה הרגשה. זה היה משהו סביבה, שכמעט אפף אותה, זה נחת עליה בקלות, מבלי משים. אבל רק כשהשמים היו כחולים.
כחול השמים. שמים כחולים.
עוד בשדה התעופה בגרמניה, תוך כדי פרדה מעט מגושמת ממשפחתה, הייתה לה ההרגשה שהשנה הזאת תחולל בה שינוי. משהו קיצוני, מכריע עומד לקרות לה. משהו שעוד לא ידעה אז, שיסיט אותה ממסלולה לחלוטין. הימים הראשונים היו מלאים באי-נחת ואושר עילאי. השמים הכחולים הרגיעו אותה כשהמבטים החודרים של האנשים הזרים ננעצו בפניה הסמוקות כעגבנייה ותהו על שיערה הצהוב כקש. גם היא עצמה לא יכלה להסיר את מבטה מאנשים מסוימים. וזה לא היה קשור לצבע השיער שלהם – אפילו שבעלי שיער כהה דווקא היו די מושכים בעיניה. בכל זאת מוזר שהיא נמשכה אליהם אפילו יותר כשראתה אותם רצים, אוחזים רובה ענקי ומבהיל. מדים בצבע ירוק זית, מגפי צבא שחורות או אדומות, רובה כבד על הכתפיים ואותו מבט עייף, ועם זאת דרוך, בעיניים. ברוכה הבאה לישראל.
הכול היה מלא רושם, והיא גם ככה הייתה תשושה. היא נהנתה מאוד מעבודתה, למרות התסכול המתמשך על שהאנשים לא מבינים אותה, והניסיון לדבר באמצעות הידיים והרגליים היה דבר די ספורטיבי. כעבור כמה שבועות היא הצליחה להרכיב את המשפטים הראשונים, העברית כבר לא נשמעה משונה כל כך. כשהצליחה לקרוא בפעם הראשונה את כיוון הנסיעה של האוטובוס הירוק שבדיוק עצר בתחנה, היא ניתרה מרוב שמחה.
לאט לאט היא התקרבה אל הצעירים הישראלים שעבדו אתה. אפילו ששני הצדדים, גרמנים צעירים וישראלים צעירים, כלל לא קשורים ישירות לשואה, לקח זמן עד שמישהו סיפר את בדיחת השואה הראשונה. אבל כשהישראלי הראשון העז לשאול מה ההבדל בין הארי פוטר לאנה פרנק, הקרח נשבר. למשמע התשובה – הארי פוטר יצא מחדר הסודות בחיים – נבע בתחילה רק צחוק מהוסס מפי הגרמנים. אבל מאותו רגע ואילך אף אחד מהישראלים לא חשש לשאול מה בעצם עשו הורי הסבים לפני ותוך כדי מלחמת העולם השנייה, ומה חשבו על כך הסבים. אפילו שלכולם היה ברור שהצעירים הגרמנים לא הגיעו לישראל כדי להתמודד עם העבר.
לישראלי הראשון שהעז להכניס קצת מקאבריוּת לתקשורת בין המתנדבים היה שיער כהה ומקורזל והוא היה רזה כמו אטריה. רבים חשבו שהוא ערבי, הוא בכל זאת היה כהה במיוחד, אבל הוא התגאה להזדהות בתור יהודי חילוני מעיר הקודש. מ"ירושלים של זהב", ליתר דיוק. היו לו עיניים חומות ובורקות שפיזרו שמחה בכתיהן הירוקים-כהים, והן רכשו את אמונה מיד. במובן מסוים עוד מלכתחילה היה קשר בינו לבינה. היא לא חששה לפטפט אתו על כל דבר שרק אפשר, אפילו שהיא בבירור סיפרה לו על חייה יותר משהוא סיפר לה על אלה שלו. הם דיברו הרבה על מה יקרה אחרי השנה הזאת. צבא, לימודים, משהו שאיש לא יוכל לשער. צבא. איזו מילה מוזרה. מילה שסחפה אותה אל מרחק לא ברור, שלא הייתה קשורה לדבר בעיניה ושהיא לא רצתה לקשר לדבר. בשבילו המילה ציינה את המציאות, עתיד קרוב, ועם זאת היא גם הייתה עמומה, מילה שהציתה הרבה דיונים ושאלות. הוא סיפר לה על ילדותו, על איך גדל עם הידיעה שיום אחד יצטרך להילחם למען ארצו, להתייצב למען השלום, אפילו שאת החלק בנוגע לשלום היא לא ממש הבינה. להשיג שלום באמצעות נשק. נושא שתיאבק בו עוד זמן רב. אבל היא הרי לא התנגדה לצבא. היא גם לא הייתה בעדו. וממילא לאיש לא היה פתרון.
הוא היה פטריוט. מה אנחנו אמורים לעשות בלי צבא? הוא אמר. היא יכלה להבין את זה, נכון, מה תעשה מדינת ישראל בלי צבא, אבל אנשים צעירים עם רובים עדיין היו מראה משונה בעיניה. היא לא יכלה אחרת, היא תמיד הייתה חייבת לבהות בחיילים כמו מטומטמת. ביום העצמאות היא נסעה עם חברותיה הבלונדיניות, הגרמניות, לבסיס ברמת דוד, מצוידת בדגל ישראל ואפילו בלא מעט גאווה לאומית. אחרי הכול, עכשיו היא הרגישה בישראל כמו בבית. בבסיס היא הרגישה כמו בקרנבל, אנשים וילדיהם הצוחקים, בהם אפילו כמה שעדיין שוכבים בעגלה, צמר גפן מתוק ושירים פטריוטיים, מטס חגיגי מעל הראשים ואנשים שמחים שהצטלמו עם חייל בתמונה השנתית למזכרת. וזה נראה נורמלי לכולם, להתבונן בטנקים ובפצצות בתצוגות שונות. היא רצתה לדעת עוד, היא הייתה סקרנית ולא התביישה לשאול, אבל לרוב לא קיבלה את התשובות הנכונות לשאלותיה. אף אחד לא יכול לגלות לה על מי נורו הטילים הגדולים והקטנים, זה היה כמעט כמו לשאול על סודות מדינה. היא דיברה אתו על זה, אפילו שהכול היה די מטריד בעיניה, היא צחקה קצת כשסיפרה לו הכול, אבל הוא רק ענה לה בפנים רציניות שככה זה בישראל, פשוט צריך לחיות עם הסכסוכים ועם הצבא.
הם היו קרובים מאוד זה לזו, אבל היא לא יכלה או לא רצתה להודות שהוא מוצא חן בעיניה. נראה שהוא מעט ישיר יותר, בשלב מסוים הוא פשוט נישק אותה ונראה שבכך העניין פתור מבחינתו. לה היה קשה להיכנס למשהו כזה, אחרי הכול היא באה לישראל רק לשנה. בכל אופן היא הייתה מאוהבת נואשות, ולראשונה באמת, ונוסף על כל זה ביהודי חילוני, שלפעמים עבר בידוק ביטחוני כפול כי הוא נראה כמו ערבי.
פעם הוא הביא אותה לביקור אצל משפחתו בסוף השבוע. היא אחזה בידו במשך כל הנסיעה לירושלים, שעתיים וחצי באוטובוס. היא הייתה מאושרת. השמים הכחולים, הריקים מעננים, חלפו מעליהם, והיא הביטה בחיילים התשושים יושבים בנעלי הצבא שלהם, שמחים לשוב הביתה אחרי תקופה מאומצת. הוא הסביר לה על המשמעויות השונות של צבעי המדים וסיפר לה שבארוחת השבת אולי אפילו יגישו חזיר. הרי המשפחה שלו לא לוקחת את כל ענייני הדת ברצינות. הוא גר בבית ענקי במורד ההר שממנו אפשר לראות את החומה המפרידה בין ישראל לפלסטין. כולם שמחו שהוא הביא מישהי הביתה, בעיקר כי הוא היה הבן היחיד בין אחיות גדולות. במיוחד בשבילה, הנערה הנוצרית מגרמניה, הם ערכו סעודת שבת מסורתית עם נרות שבת, יין כשר, חלה ומלח, אבל אחר כך באמת הגישו חזיר, והאימא התבדחה שעכשיו הם כולם ילכו לגיהינום.
היא מעולם לא הייתה כל כך מאושרת. חופשייה מדאגות, היא נהנתה מהתקופה הזאת, לא היה אכפת לה מבעיות של אחרים, רק הוא נחשב בעיניה. היא שכחה שכבר כמעט הגיע חודש מאי ושהשהות שלה בישראל עומדת להסתיים. אבל היא הרי יכולה פשוט להישאר לעוד זמן, בין כה וכה היא לא רצתה לחזור אל גרמניה המשעממת, הקודרת, האפורה והגשומה. היא לא תפסה שהוא סיפר לה רק מעט על עצמו, אבל הוא ידע עליה הכול. הוא האזין לה בשתיקה, הוא כרך את זרועו סביבה כשהייתה זקוקה לו והצחיק אותה. היא לא הבחינה שהוא הלך ונעשה שקט. הברק בעיניו נעלם. ואולי זה פשוט היה מאוחר מדי.
זה היה יום יפהפה. היה הייתה בדרך לירושלים, עצי האורן הירוקים כהים בפרוורים הזדקרו בשמים הכחולים בהירים, הריקים מענן. כשנפגשו הוא כרך את זרועו סביבה ואחז בה חזק יותר מהרגיל, זה היה אחר. אחר, כי בעיניו הוטל צל קודר. אחר, כי היא הבחינה שמשהו לא בסדר. אבל היא לא העזה לשאול אותו, המשפחה שלו שמחה לראות אותה, ההורים הכינו ארוחת ערב גדולה. גם שאר המשפחה הייתה שם, היא כבר הכירה את כולם, דודים, דודות, סבים וסבתות. היא הייתה מאושרת. אחרי האוכל הם שכבו, כמו תמיד, הוא היה עדין והכול היה כרגיל.
היא התעוררה בבוקר למחרת. הוא ישב ליד שולחן הכתיבה שלו והביט בה. "התקבלתי לצוללות," הוא אמר. "אני אהיה שם ארבע שנים לפחות. אולי אפילו יותר, כי אני חייב להגן על המדינה שלי." הוא הביט היישר בעיניה. "אני גאה בזה," אמר. "אני לא יכול להיות אתך יותר. בסוף תצטרכי לחזור לגרמניה. ואני אשאר כאן." היא הלכה. היא הלכה בלי לומר מילה, בלי להיפרד מהמשפחה שלו, שבמובן מסוים הייתה גם למשפחה שלה.
מאז היא לא חזרה אל עיר הזהב. מאז היא לא רואה עוד את כחול השמים. היא פשוט עזבה. לא עוד שמים כחולים. עכשיו ישנו רק הגשם השוטף.
כְּחול השמים. שמים כחולים. קורנים בשלווה גמורה, ובה בעת מעט צורבים. אם מביטים מעלה שוקעים לתוכם, במעמקים של אושר בל יתואר. גוון רך, כחול של תינוקות, כמעט מרגיע. בשבילה השמים היו כחולים כל השנה. עכשיו ישנו רק הגשם השוטף. היא יכלה לראות את השמים היטב ממרפסת הבית הגדול שבמורד ההר. בירושלים הם תמיד היו כחולים במיוחד. אפילו בלילה, כאשר כחול השמים הנהדר נראה בחלק אחר לגמרי של העולם והיא לא הבחינה בו כלל, אפילו בלילה היא חלמה על אותה הרגשה. זה היה משהו סביבה, שכמעט אפף אותה, זה נחת עליה בקלות, מבלי משים. אבל רק כשהשמים היו כחולים.
כחול השמים. שמים כחולים.
עכשיו ישנו רק הגשם השוטף.
תרגום: שירי שפירא
פְרַנְציסקָה דֶה פְריס, בת עשרים
סיימה ב-2017-2016 שנת התנדבות בכפר תקווה, במוסד לבעלי מוגבלויות. באותה תקופה למדה תולדות האמנות, שפה וספרות אנגלית והוראת התאטרון.
כְּחול השמים. שמים כחולים. קורנים בשלווה גמורה, ובה בעת מעט צורבים. אם מביטים מעלה שוקעים לתוכם, במעמקים של אושר בל יתואר. גוון רך, כחול של תינוקות, כמעט מרגיע. בשבילה השמים היו כחולים כל השנה. רק פה ושם קצת גשם, אבל היא שכחה אותו מיד. חוץ מזה היא תמיד הייתה במצב רוח טוב. ולמה שלא תהיה במצב רוח טוב, אם שום ענן לא הפריע את השלמות של המשטח החלק הזה? היא יכלה לראות את השמים היטב ממרפסת הבית הגדול שבמורד ההר. בירושלים הם תמיד היו כחולים במיוחד. אפילו בלילה, כאשר כחול השמים הנהדר נראה בחלק אחר לגמרי של העולם והיא לא הבחינה בו כלל, אפילו בלילה היא חלמה על אותה הרגשה. זה היה משהו סביבה, שכמעט אפף אותה, זה נחת עליה בקלות, מבלי משים. אבל רק כשהשמים היו כחולים.
כחול השמים. שמים כחולים.
עוד בשדה התעופה בגרמניה, תוך כדי פרדה מעט מגושמת ממשפחתה, הייתה לה ההרגשה שהשנה הזאת תחולל בה שינוי. משהו קיצוני, מכריע עומד לקרות לה. משהו שעוד לא ידעה אז, שיסיט אותה ממסלולה לחלוטין. הימים הראשונים היו מלאים באי-נחת ואושר עילאי. השמים הכחולים הרגיעו אותה כשהמבטים החודרים של האנשים הזרים ננעצו בפניה הסמוקות כעגבנייה ותהו על שיערה הצהוב כקש. גם היא עצמה לא יכלה להסיר את מבטה מאנשים מסוימים. וזה לא היה קשור לצבע השיער שלהם – אפילו שבעלי שיער כהה דווקא היו די מושכים בעיניה. בכל זאת מוזר שהיא נמשכה אליהם אפילו יותר כשראתה אותם רצים, אוחזים רובה ענקי ומבהיל. מדים בצבע ירוק זית, מגפי צבא שחורות או אדומות, רובה כבד על הכתפיים ואותו מבט עייף, ועם זאת דרוך, בעיניים. ברוכה הבאה לישראל.
הכול היה מלא רושם, והיא גם ככה הייתה תשושה. היא נהנתה מאוד מעבודתה, למרות התסכול המתמשך על שהאנשים לא מבינים אותה, והניסיון לדבר באמצעות הידיים והרגליים היה דבר די ספורטיבי. כעבור כמה שבועות היא הצליחה להרכיב את המשפטים הראשונים, העברית כבר לא נשמעה משונה כל כך. כשהצליחה לקרוא בפעם הראשונה את כיוון הנסיעה של האוטובוס הירוק שבדיוק עצר בתחנה, היא ניתרה מרוב שמחה.
לאט לאט היא התקרבה אל הצעירים הישראלים שעבדו אתה. אפילו ששני הצדדים, גרמנים צעירים וישראלים צעירים, כלל לא קשורים ישירות לשואה, לקח זמן עד שמישהו סיפר את בדיחת השואה הראשונה. אבל כשהישראלי הראשון העז לשאול מה ההבדל בין הארי פוטר לאנה פרנק, הקרח נשבר. למשמע התשובה – הארי פוטר יצא מחדר הסודות בחיים – נבע בתחילה רק צחוק מהוסס מפי הגרמנים. אבל מאותו רגע ואילך אף אחד מהישראלים לא חשש לשאול מה בעצם עשו הורי הסבים לפני ותוך כדי מלחמת העולם השנייה, ומה חשבו על כך הסבים. אפילו שלכולם היה ברור שהצעירים הגרמנים לא הגיעו לישראל כדי להתמודד עם העבר.
לישראלי הראשון שהעז להכניס קצת מקאבריוּת לתקשורת בין המתנדבים היה שיער כהה ומקורזל והוא היה רזה כמו אטריה. רבים חשבו שהוא ערבי, הוא בכל זאת היה כהה במיוחד, אבל הוא התגאה להזדהות בתור יהודי חילוני מעיר הקודש. מ"ירושלים של זהב", ליתר דיוק. היו לו עיניים חומות ובורקות שפיזרו שמחה בכתיהן הירוקים-כהים, והן רכשו את אמונה מיד. במובן מסוים עוד מלכתחילה היה קשר בינו לבינה. היא לא חששה לפטפט אתו על כל דבר שרק אפשר, אפילו שהיא בבירור סיפרה לו על חייה יותר משהוא סיפר לה על אלה שלו. הם דיברו הרבה על מה יקרה אחרי השנה הזאת. צבא, לימודים, משהו שאיש לא יוכל לשער. צבא. איזו מילה מוזרה. מילה שסחפה אותה אל מרחק לא ברור, שלא הייתה קשורה לדבר בעיניה ושהיא לא רצתה לקשר לדבר. בשבילו המילה ציינה את המציאות, עתיד קרוב, ועם זאת היא גם הייתה עמומה, מילה שהציתה הרבה דיונים ושאלות. הוא סיפר לה על ילדותו, על איך גדל עם הידיעה שיום אחד יצטרך להילחם למען ארצו, להתייצב למען השלום, אפילו שאת החלק בנוגע לשלום היא לא ממש הבינה. להשיג שלום באמצעות נשק. נושא שתיאבק בו עוד זמן רב. אבל היא הרי לא התנגדה לצבא. היא גם לא הייתה בעדו. וממילא לאיש לא היה פתרון.
הוא היה פטריוט. מה אנחנו אמורים לעשות בלי צבא? הוא אמר. היא יכלה להבין את זה, נכון, מה תעשה מדינת ישראל בלי צבא, אבל אנשים צעירים עם רובים עדיין היו מראה משונה בעיניה. היא לא יכלה אחרת, היא תמיד הייתה חייבת לבהות בחיילים כמו מטומטמת. ביום העצמאות היא נסעה עם חברותיה הבלונדיניות, הגרמניות, לבסיס ברמת דוד, מצוידת בדגל ישראל ואפילו בלא מעט גאווה לאומית. אחרי הכול, עכשיו היא הרגישה בישראל כמו בבית. בבסיס היא הרגישה כמו בקרנבל, אנשים וילדיהם הצוחקים, בהם אפילו כמה שעדיין שוכבים בעגלה, צמר גפן מתוק ושירים פטריוטיים, מטס חגיגי מעל הראשים ואנשים שמחים שהצטלמו עם חייל בתמונה השנתית למזכרת. וזה נראה נורמלי לכולם, להתבונן בטנקים ובפצצות בתצוגות שונות. היא רצתה לדעת עוד, היא הייתה סקרנית ולא התביישה לשאול, אבל לרוב לא קיבלה את התשובות הנכונות לשאלותיה. אף אחד לא יכול לגלות לה על מי נורו הטילים הגדולים והקטנים, זה היה כמעט כמו לשאול על סודות מדינה. היא דיברה אתו על זה, אפילו שהכול היה די מטריד בעיניה, היא צחקה קצת כשסיפרה לו הכול, אבל הוא רק ענה לה בפנים רציניות שככה זה בישראל, פשוט צריך לחיות עם הסכסוכים ועם הצבא.
הם היו קרובים מאוד זה לזו, אבל היא לא יכלה או לא רצתה להודות שהוא מוצא חן בעיניה. נראה שהוא מעט ישיר יותר, בשלב מסוים הוא פשוט נישק אותה ונראה שבכך העניין פתור מבחינתו. לה היה קשה להיכנס למשהו כזה, אחרי הכול היא באה לישראל רק לשנה. בכל אופן היא הייתה מאוהבת נואשות, ולראשונה באמת, ונוסף על כל זה ביהודי חילוני, שלפעמים עבר בידוק ביטחוני כפול כי הוא נראה כמו ערבי.
פעם הוא הביא אותה לביקור אצל משפחתו בסוף השבוע. היא אחזה בידו במשך כל הנסיעה לירושלים, שעתיים וחצי באוטובוס. היא הייתה מאושרת. השמים הכחולים, הריקים מעננים, חלפו מעליהם, והיא הביטה בחיילים התשושים יושבים בנעלי הצבא שלהם, שמחים לשוב הביתה אחרי תקופה מאומצת. הוא הסביר לה על המשמעויות השונות של צבעי המדים וסיפר לה שבארוחת השבת אולי אפילו יגישו חזיר. הרי המשפחה שלו לא לוקחת את כל ענייני הדת ברצינות. הוא גר בבית ענקי במורד ההר שממנו אפשר לראות את החומה המפרידה בין ישראל לפלסטין. כולם שמחו שהוא הביא מישהי הביתה, בעיקר כי הוא היה הבן היחיד בין אחיות גדולות. במיוחד בשבילה, הנערה הנוצרית מגרמניה, הם ערכו סעודת שבת מסורתית עם נרות שבת, יין כשר, חלה ומלח, אבל אחר כך באמת הגישו חזיר, והאימא התבדחה שעכשיו הם כולם ילכו לגיהינום.
היא מעולם לא הייתה כל כך מאושרת. חופשייה מדאגות, היא נהנתה מהתקופה הזאת, לא היה אכפת לה מבעיות של אחרים, רק הוא נחשב בעיניה. היא שכחה שכבר כמעט הגיע חודש מאי ושהשהות שלה בישראל עומדת להסתיים. אבל היא הרי יכולה פשוט להישאר לעוד זמן, בין כה וכה היא לא רצתה לחזור אל גרמניה המשעממת, הקודרת, האפורה והגשומה. היא לא תפסה שהוא סיפר לה רק מעט על עצמו, אבל הוא ידע עליה הכול. הוא האזין לה בשתיקה, הוא כרך את זרועו סביבה כשהייתה זקוקה לו והצחיק אותה. היא לא הבחינה שהוא הלך ונעשה שקט. הברק בעיניו נעלם. ואולי זה פשוט היה מאוחר מדי.
זה היה יום יפהפה. היה הייתה בדרך לירושלים, עצי האורן הירוקים כהים בפרוורים הזדקרו בשמים הכחולים בהירים, הריקים מענן. כשנפגשו הוא כרך את זרועו סביבה ואחז בה חזק יותר מהרגיל, זה היה אחר. אחר, כי בעיניו הוטל צל קודר. אחר, כי היא הבחינה שמשהו לא בסדר. אבל היא לא העזה לשאול אותו, המשפחה שלו שמחה לראות אותה, ההורים הכינו ארוחת ערב גדולה. גם שאר המשפחה הייתה שם, היא כבר הכירה את כולם, דודים, דודות, סבים וסבתות. היא הייתה מאושרת. אחרי האוכל הם שכבו, כמו תמיד, הוא היה עדין והכול היה כרגיל.
היא התעוררה בבוקר למחרת. הוא ישב ליד שולחן הכתיבה שלו והביט בה. "התקבלתי לצוללות," הוא אמר. "אני אהיה שם ארבע שנים לפחות. אולי אפילו יותר, כי אני חייב להגן על המדינה שלי." הוא הביט היישר בעיניה. "אני גאה בזה," אמר. "אני לא יכול להיות אתך יותר. בסוף תצטרכי לחזור לגרמניה. ואני אשאר כאן." היא הלכה. היא הלכה בלי לומר מילה, בלי להיפרד מהמשפחה שלו, שבמובן מסוים הייתה גם למשפחה שלה.
מאז היא לא חזרה אל עיר הזהב. מאז היא לא רואה עוד את כחול השמים. היא פשוט עזבה. לא עוד שמים כחולים. עכשיו ישנו רק הגשם השוטף.
כְּחול השמים. שמים כחולים. קורנים בשלווה גמורה, ובה בעת מעט צורבים. אם מביטים מעלה שוקעים לתוכם, במעמקים של אושר בל יתואר. גוון רך, כחול של תינוקות, כמעט מרגיע. בשבילה השמים היו כחולים כל השנה. עכשיו ישנו רק הגשם השוטף. היא יכלה לראות את השמים היטב ממרפסת הבית הגדול שבמורד ההר. בירושלים הם תמיד היו כחולים במיוחד. אפילו בלילה, כאשר כחול השמים הנהדר נראה בחלק אחר לגמרי של העולם והיא לא הבחינה בו כלל, אפילו בלילה היא חלמה על אותה הרגשה. זה היה משהו סביבה, שכמעט אפף אותה, זה נחת עליה בקלות, מבלי משים. אבל רק כשהשמים היו כחולים.
כחול השמים. שמים כחולים.
עכשיו ישנו רק הגשם השוטף.
תרגום: שירי שפירא
פְרַנְציסקָה דֶה פְריס, בת עשרים
סיימה ב-2017-2016 שנת התנדבות בכפר תקווה, במוסד לבעלי מוגבלויות. באותה תקופה למדה תולדות האמנות, שפה וספרות אנגלית והוראת התאטרון.