“We come too far
to give up who we are
So let’s raise the bar
and our cups to the stars“
מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לקטיפה האדומה של אולמות תיאטרון השפעה עצומה עלי, וקול מחיאות הכפיים וריח רצפת הבמה השחורה הם כמו גן עדן בשבילי. מתישהו גם אני אעמוד על הבמה במשך חמש שעות ואצרח על הקהל. – התיאטרון של לייפציג. האולם הגדול ושורות המושבים הלא לגמרי מלאות. האנשים שישבו שם. הערב נמשך חמש שעות, אנשי ספרות מישראל בלייפציג. גם אני הייתי שם, אבל לא על הבמה. אני הייתי בין הצופים.
אני רוצה את זה בכל איבר מאיברי גופי הגדול. הגוף שלי גדול כל כך מפני שהוא רוצה להיראות, מפני שהוא צריך להיות באור הזרקורים. אני רוצה לרקוד. אני רוצה להתאמץ, להתעייף, להתיש את עצמי.
הייתי שם, בתור צופה. עמוס עוז היה שם ודיבר על הספר האחרון שלו, "הבשורה על פי יהודה". הסתכלתי על הכול, מהאולם. אני חושבת שישבתי די מאחור. אבל בעצם גם אני עמדתי פעם על הבמה. במשך הרבה שנים מחיי, ופעם אחת, לא, בעצם שלוש פעמים, גם בישראל. אבל לא בערב ההוא. גם לא כתבתי שום ספר, לפחות שום דבר שפורסם.
בבית על מדפי הספרים נארגים זה בזה חוטי סיפורים על ארץ ישראל ועל התרבות היהודית. שם עומדים יחדיו ומפטפטים בלילה, כשאני כבר ישנה: המרידיאן וקטעי פרוזה אחרים של פול צלאן, מילות הגשם של רוזה אאוסלנדר, מינימה מורליה של תיאודור ו. אדורנו, מישהו לרוץ אתו של דוד גרוסמן, יודאיקה של גרשום שלום, תוהו ובוהו של סמי גרונמן, ילדות סביב 1900 של ולטר בנימין, ספר המעשים של ש"י עגנון, מעשה בשובכי המלך בן הרבי של איסאק באבל, איוב של יוזף רות, הארנב מפטגוניה של קלוד לנצמן, ירושלים היתה תמיד כתובת קשה של אנגליקה שרובסדורף והיהודי המשומש של מקסים בילר.
אבל גם הוא עומד כמובן על מדף הספרים שלי, עמוס עוז עם סיפור על אהבה וחושך, שהפך גם לסיפור האישי שלי כשלפני שש שנים כתבתי את עבודת הגמר של התואר הראשון על הנושא "ישראל כמולדת הכרחית" ביצירותיו. לפני שנתיים הייתה ישראל מדינה אורחת ביריד הספרים בלייפציג ולפני שש שנים הייתי אני אורחת בישראל עם הצגת תיאטרון. בקושי ארבע שנים לפני "צוק איתן" וההתפרעויות המכוערות בהפגנות פרו-פלסטיניות בערים גרמניות רבות, ששולבה בהן הסתה אנטישמית נגד יהודים. אפילו כשאני כותבת את המשפט הזה אני כבר לא יכולה לקרוא אותו, מפני ששמעתי אותו יותר מדי בשנים האחרונות. שעמום מתגנב אל האיום. האיום נהיה עצל. שעמום שוכן בלבי. הלב רוצה לפרוש. לצאת אל מצב אחר, הרחק ממדיניות ה"ריאל פוליטיק" השוחקת וגם הרחק מהאספות הכלליות החריגות והסדירות שמשתתפות בהן יותר מדי רוחות רפאים בעניבות, בצווארונים מכופתרים עד מחנק ועם סיכת ישראל-גרמניה המגוחכת שלהם בדש המקטורן. די עם התמונות הקבוצתיות בפייסבוק, אני לא יכולה לראות אותן יותר. יש לב פועם מעבר לערבי השתייה האינסופיים, הגדושים שעמום מהוגן, מאובק, זחוח. לאן נעלם פרנץ קפקא? מה עם ריינהלד גץ? הם עדיין שוכנים בי ורשרוש דפי ספריהם הנהפכים מרחשש בעדינות בתודעתי החמימה וקצרת הרוח. כשנדמה שכבר החלטת להישאר בבית בערב, לבשת את חלוק הבית, ישבת אחרי ארוחת הערב אל השולחן המואר –
"I’m up all night ’til the sun
He’s up all night to get some
I’m up all night for good fun
He’s up all night to get lucky"
אבל דיברתי על ישראל. בעצם אני תמיד מדברת על ישראל. רק בלי שום קשר לאהבת ישראל המהוללת. אני לא אוהבת ישראל. הניסוח המתרפס המגעיל הזה הוא בלתי נסבל וצריך לאסור עליו. לאן בעצם נעלמה הסולידריות הזאת? אולי היא יושבת עם פרנץ קפקא בכוך חשוך ולא מעזה לצאת החוצה מפני שנמלטה מפני טקסטים נוטפים פיוס ופציפיזם ומפני שירים המתייחסים לעבר של גרמניה ולמליצות הריקות של "הגיון המדינה"? אני לא מאשימה אותה, את הסולידריות עם ישראל בכל מחיר. יש כאלה שרצף המילים הזה, "סולידריות עם ישראל", גורם להם לעוויתות בפנים – ולא, אני לא מדברת על מיודענו הוותיקים. אני מדברת על אלה שכביכול נמצאים בצד הנכון. מה שהוא לא יהיה. איפה הייתי? אה כן, ביריד הספרים ובסוף השבוע הארוך ההוא. עם כל כך הרבה עייפות ערנית וקצת אבק כוכבים.
אני רוצה לרקוד. אני רוצה להתאמץ ולהתעייף ולהתיש את עצמי ולפעמים אני רוצה להשתייך לאליטה –
אז הייתי ליד הבמה, לא עליה. הרצפה השחורה, המוארת באור בהיר, שמזכירה לי איך הגעתי לישראל. ישראל נחתה עלי דרך התיאטרון, כמו מונולית בהיר גדול שכבש אותי עם הנופים היבשים והיפים שלו, עם הרחובות המפותלים ובוהק האור. שלוש הופעות בתיאטרון הרצליה. אולי הלב שלי נעלם בהרצליה? אולי נדד לשם, תהיתי אז כשישבתי על המושב האדום המרופד בתיאטרון של לייפציג והאזנתי לעמוס עוז מקריא. יכול להיות. אנחנו צופים במשהו וזה נוגע ללבנו, המסך יורד וכל השאלות עולות. העיסוק בהיסטוריה גרמנית ובשואה נוגע תמיד לליבם של הרבה מאוד אנשים. זה באמת היה פשוט נורא ואיום אז. היהודים המסכנים. כל כך הרבה יהודים מתים מסכנים. כל כך עצוב. מה שהם סבלו. אבל הם הרי נתנו להם להוביל אותם כצאן לטבח, צריך להודות בזה אחרי הכול. הרי מותר לומר את זה. ומפעל ההתנחלויות בישראל, גם הוא פשוט נורא. זאת הרי ביקורת לגיטימית על ממשלת נתניהו. הסופרים האהובים עלי אגב הם גינטר גראס, אריך פריד ומרטין ואלזר, חחחח. אם ממשלת ישראל מפרה כל הזמן כל כך הרבה זכויות אדם, אז ש היהודים האלה לא יתפלאו שהאנטישמיות גוברת. משהו הם בטח עשו. אף אחד לא נרדף ככה סתם במשך מאות בשנים. שלא יתפלאו. – אבל אני מתפלאת. אף על פי שיכולתי להיגמל מההרגל הזה של ההתפלאות. בסופו של דבר, גם שריפת בתי כנסת לא נחשבת בימינו למעשה אנטישמי, וכולם כבר מזמן מלכלכים על ישראל. גם בי התלכלך משהו אחרי הביקור הראשון בארץ ישראל וביד ושם. איך אפשר להישאר נקי? מעולם לא הרגשתי ככה למראה הצבע הלבן…
רכנתי לפנים במושב האדום וחשתי כאבים קלים בגב. ערב ההקראה הארוך נגמר. אחריו באו ימים ולילות של שהייה משותפת הרחק מאולם התיאטרון, ימים ולילות שלאט-לאט נפרמו והפכו לחלקיקים נטולי משקל וזמן, ישיבה משותפת במועדון הנוער של "קון איילנד" בלייפציג ונסיעה משותפת במונית הביתה, בשלוש בבוקר. השעה זינקה מתוך השעון, נעמדה מולו ופקדה עליו לזוז קדימה. גם אני זזתי אז, התרחקתי מישראל, חזרתי לגרמניה, ואף על פי כן חלק משכבת העור העליונה העדינה שלי נשאר שם, בארץ הזאת ובמרחקיה, במדבריותיה ובשדרות הבאוהאוס שלה, המתוחמות בכתב עברי מחודד ורך. את הצגת התיאטרון שלנו שיחקנו בגרמנית. מחוץ לתיאטרון בלייפציג היה קצת קר. אני (אנחנו?) התרחקנו כמה צעדים שבמהלך הימים יתמוססו ויהיו למקבץ גדול של רגעים, כמו שלג דק שנח עלי בזהירות ומחמם אותי כמו חבר נפש. לבן, הצבע הזה כל כך… המשמעות של לעמוד על הבמה היא שתמיד רואים אותך. המשמעות של לעמוד על הבמה היא שאת תמיד רוצה להיראות.
אני מביטה בכם ואני עומדת זקופה, נטועה על הבמה, ואני קורנת והזרקורים קורנים, ואני קופצת, לא, אני גולשת אל עבר הרצפה, אני פשוט מחליקה על הרצפה, דרך המים. אם אני כבר שם, אז אני חייבת להחליק, אני חייבת להיכנע וככה גם להתקומם, אני חייבת לשכוח הכול וליפול. אני חייבת לשכוח אתכם. לזנק על הבמה ולא לשים לב לשום דבר אחר. אני נרטבת ואני רוקדת על הבמה, וישראל עדיין שם. היא לא גדולה יותר ממדינת הסן, אבל היא עדיין שם. כפות הרגליים שלי מניעות את גופי, הן מניעות את הרגליים שלי, והזרועות שלי מתנועעות בשמיים השחורים של אולם התיאטרון וכולם מביטים בי, המבטים אינם מוסבים הצידה, הם מופנים אלי ורואים אותי, סופסוף רואים אותי.
זה בדיוק מה שאני רוצה עם כל איבר מאיברי גופי הגדול. אני רוצה לרקוד. אני רוצה להתאמץ ולהתעייף ולהתיש את עצמי ואני שייכת לאליטה. אני הדובדבן שבקצפת. אני כשרון גדול. אני הכי טובה. אני הדבר הכי טוב שיקרה לכולכם אי פעם.
"Like the legend of the phoenix
our ends with beginnings
What keeps the planet spinning?
The force of love beginning
Oh we come too far
to give up who we are"
“We come too far
to give up who we are
So let’s raise the bar
and our cups to the stars“
מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לקטיפה האדומה של אולמות תיאטרון השפעה עצומה עלי, וקול מחיאות הכפיים וריח רצפת הבמה השחורה הם כמו גן עדן בשבילי. מתישהו גם אני אעמוד על הבמה במשך חמש שעות ואצרח על הקהל. – התיאטרון של לייפציג. האולם הגדול ושורות המושבים הלא לגמרי מלאות. האנשים שישבו שם. הערב נמשך חמש שעות, אנשי ספרות מישראל בלייפציג. גם אני הייתי שם, אבל לא על הבמה. אני הייתי בין הצופים.
אני רוצה את זה בכל איבר מאיברי גופי הגדול. הגוף שלי גדול כל כך מפני שהוא רוצה להיראות, מפני שהוא צריך להיות באור הזרקורים. אני רוצה לרקוד. אני רוצה להתאמץ, להתעייף, להתיש את עצמי.
הייתי שם, בתור צופה. עמוס עוז היה שם ודיבר על הספר האחרון שלו, "הבשורה על פי יהודה". הסתכלתי על הכול, מהאולם. אני חושבת שישבתי די מאחור. אבל בעצם גם אני עמדתי פעם על הבמה. במשך הרבה שנים מחיי, ופעם אחת, לא, בעצם שלוש פעמים, גם בישראל. אבל לא בערב ההוא. גם לא כתבתי שום ספר, לפחות שום דבר שפורסם.
בבית על מדפי הספרים נארגים זה בזה חוטי סיפורים על ארץ ישראל ועל התרבות היהודית. שם עומדים יחדיו ומפטפטים בלילה, כשאני כבר ישנה: המרידיאן וקטעי פרוזה אחרים של פול צלאן, מילות הגשם של רוזה אאוסלנדר, מינימה מורליה של תיאודור ו. אדורנו, מישהו לרוץ אתו של דוד גרוסמן, יודאיקה של גרשום שלום, תוהו ובוהו של סמי גרונמן, ילדות סביב 1900 של ולטר בנימין, ספר המעשים של ש"י עגנון, מעשה בשובכי המלך בן הרבי של איסאק באבל, איוב של יוזף רות, הארנב מפטגוניה של קלוד לנצמן, ירושלים היתה תמיד כתובת קשה של אנגליקה שרובסדורף והיהודי המשומש של מקסים בילר.
אבל גם הוא עומד כמובן על מדף הספרים שלי, עמוס עוז עם סיפור על אהבה וחושך, שהפך גם לסיפור האישי שלי כשלפני שש שנים כתבתי את עבודת הגמר של התואר הראשון על הנושא "ישראל כמולדת הכרחית" ביצירותיו. לפני שנתיים הייתה ישראל מדינה אורחת ביריד הספרים בלייפציג ולפני שש שנים הייתי אני אורחת בישראל עם הצגת תיאטרון. בקושי ארבע שנים לפני "צוק איתן" וההתפרעויות המכוערות בהפגנות פרו-פלסטיניות בערים גרמניות רבות, ששולבה בהן הסתה אנטישמית נגד יהודים. אפילו כשאני כותבת את המשפט הזה אני כבר לא יכולה לקרוא אותו, מפני ששמעתי אותו יותר מדי בשנים האחרונות. שעמום מתגנב אל האיום. האיום נהיה עצל. שעמום שוכן בלבי. הלב רוצה לפרוש. לצאת אל מצב אחר, הרחק ממדיניות ה"ריאל פוליטיק" השוחקת וגם הרחק מהאספות הכלליות החריגות והסדירות שמשתתפות בהן יותר מדי רוחות רפאים בעניבות, בצווארונים מכופתרים עד מחנק ועם סיכת ישראל-גרמניה המגוחכת שלהם בדש המקטורן. די עם התמונות הקבוצתיות בפייסבוק, אני לא יכולה לראות אותן יותר. יש לב פועם מעבר לערבי השתייה האינסופיים, הגדושים שעמום מהוגן, מאובק, זחוח. לאן נעלם פרנץ קפקא? מה עם ריינהלד גץ? הם עדיין שוכנים בי ורשרוש דפי ספריהם הנהפכים מרחשש בעדינות בתודעתי החמימה וקצרת הרוח. כשנדמה שכבר החלטת להישאר בבית בערב, לבשת את חלוק הבית, ישבת אחרי ארוחת הערב אל השולחן המואר –
"I’m up all night ’til the sun
He’s up all night to get some
I’m up all night for good fun
He’s up all night to get lucky"
אבל דיברתי על ישראל. בעצם אני תמיד מדברת על ישראל. רק בלי שום קשר לאהבת ישראל המהוללת. אני לא אוהבת ישראל. הניסוח המתרפס המגעיל הזה הוא בלתי נסבל וצריך לאסור עליו. לאן בעצם נעלמה הסולידריות הזאת? אולי היא יושבת עם פרנץ קפקא בכוך חשוך ולא מעזה לצאת החוצה מפני שנמלטה מפני טקסטים נוטפים פיוס ופציפיזם ומפני שירים המתייחסים לעבר של גרמניה ולמליצות הריקות של "הגיון המדינה"? אני לא מאשימה אותה, את הסולידריות עם ישראל בכל מחיר. יש כאלה שרצף המילים הזה, "סולידריות עם ישראל", גורם להם לעוויתות בפנים – ולא, אני לא מדברת על מיודענו הוותיקים. אני מדברת על אלה שכביכול נמצאים בצד הנכון. מה שהוא לא יהיה. איפה הייתי? אה כן, ביריד הספרים ובסוף השבוע הארוך ההוא. עם כל כך הרבה עייפות ערנית וקצת אבק כוכבים.
אני רוצה לרקוד. אני רוצה להתאמץ ולהתעייף ולהתיש את עצמי ולפעמים אני רוצה להשתייך לאליטה –
אז הייתי ליד הבמה, לא עליה. הרצפה השחורה, המוארת באור בהיר, שמזכירה לי איך הגעתי לישראל. ישראל נחתה עלי דרך התיאטרון, כמו מונולית בהיר גדול שכבש אותי עם הנופים היבשים והיפים שלו, עם הרחובות המפותלים ובוהק האור. שלוש הופעות בתיאטרון הרצליה. אולי הלב שלי נעלם בהרצליה? אולי נדד לשם, תהיתי אז כשישבתי על המושב האדום המרופד בתיאטרון של לייפציג והאזנתי לעמוס עוז מקריא. יכול להיות. אנחנו צופים במשהו וזה נוגע ללבנו, המסך יורד וכל השאלות עולות. העיסוק בהיסטוריה גרמנית ובשואה נוגע תמיד לליבם של הרבה מאוד אנשים. זה באמת היה פשוט נורא ואיום אז. היהודים המסכנים. כל כך הרבה יהודים מתים מסכנים. כל כך עצוב. מה שהם סבלו. אבל הם הרי נתנו להם להוביל אותם כצאן לטבח, צריך להודות בזה אחרי הכול. הרי מותר לומר את זה. ומפעל ההתנחלויות בישראל, גם הוא פשוט נורא. זאת הרי ביקורת לגיטימית על ממשלת נתניהו. הסופרים האהובים עלי אגב הם גינטר גראס, אריך פריד ומרטין ואלזר, חחחח. אם ממשלת ישראל מפרה כל הזמן כל כך הרבה זכויות אדם, אז ש היהודים האלה לא יתפלאו שהאנטישמיות גוברת. משהו הם בטח עשו. אף אחד לא נרדף ככה סתם במשך מאות בשנים. שלא יתפלאו. – אבל אני מתפלאת. אף על פי שיכולתי להיגמל מההרגל הזה של ההתפלאות. בסופו של דבר, גם שריפת בתי כנסת לא נחשבת בימינו למעשה אנטישמי, וכולם כבר מזמן מלכלכים על ישראל. גם בי התלכלך משהו אחרי הביקור הראשון בארץ ישראל וביד ושם. איך אפשר להישאר נקי? מעולם לא הרגשתי ככה למראה הצבע הלבן…
רכנתי לפנים במושב האדום וחשתי כאבים קלים בגב. ערב ההקראה הארוך נגמר. אחריו באו ימים ולילות של שהייה משותפת הרחק מאולם התיאטרון, ימים ולילות שלאט-לאט נפרמו והפכו לחלקיקים נטולי משקל וזמן, ישיבה משותפת במועדון הנוער של "קון איילנד" בלייפציג ונסיעה משותפת במונית הביתה, בשלוש בבוקר. השעה זינקה מתוך השעון, נעמדה מולו ופקדה עליו לזוז קדימה. גם אני זזתי אז, התרחקתי מישראל, חזרתי לגרמניה, ואף על פי כן חלק משכבת העור העליונה העדינה שלי נשאר שם, בארץ הזאת ובמרחקיה, במדבריותיה ובשדרות הבאוהאוס שלה, המתוחמות בכתב עברי מחודד ורך. את הצגת התיאטרון שלנו שיחקנו בגרמנית. מחוץ לתיאטרון בלייפציג היה קצת קר. אני (אנחנו?) התרחקנו כמה צעדים שבמהלך הימים יתמוססו ויהיו למקבץ גדול של רגעים, כמו שלג דק שנח עלי בזהירות ומחמם אותי כמו חבר נפש. לבן, הצבע הזה כל כך… המשמעות של לעמוד על הבמה היא שתמיד רואים אותך. המשמעות של לעמוד על הבמה היא שאת תמיד רוצה להיראות.
אני מביטה בכם ואני עומדת זקופה, נטועה על הבמה, ואני קורנת והזרקורים קורנים, ואני קופצת, לא, אני גולשת אל עבר הרצפה, אני פשוט מחליקה על הרצפה, דרך המים. אם אני כבר שם, אז אני חייבת להחליק, אני חייבת להיכנע וככה גם להתקומם, אני חייבת לשכוח הכול וליפול. אני חייבת לשכוח אתכם. לזנק על הבמה ולא לשים לב לשום דבר אחר. אני נרטבת ואני רוקדת על הבמה, וישראל עדיין שם. היא לא גדולה יותר ממדינת הסן, אבל היא עדיין שם. כפות הרגליים שלי מניעות את גופי, הן מניעות את הרגליים שלי, והזרועות שלי מתנועעות בשמיים השחורים של אולם התיאטרון וכולם מביטים בי, המבטים אינם מוסבים הצידה, הם מופנים אלי ורואים אותי, סופסוף רואים אותי.
זה בדיוק מה שאני רוצה עם כל איבר מאיברי גופי הגדול. אני רוצה לרקוד. אני רוצה להתאמץ ולהתעייף ולהתיש את עצמי ואני שייכת לאליטה. אני הדובדבן שבקצפת. אני כשרון גדול. אני הכי טובה. אני הדבר הכי טוב שיקרה לכולכם אי פעם.
"Like the legend of the phoenix
our ends with beginnings
What keeps the planet spinning?
The force of love beginning
Oh we come too far
to give up who we are"